שלום לכולם!
נבצר מעומרי לכתוב כאן היום לאחר
שבוצעו בו מעשי סדום הכוללים נוצות וקקטוס, אבל שפחתכם הנאמנה תמיד כאן כדי לעזור
ולבצע השתלטות חשאית על הבלוג.
השנה היא 2004.
נערה תמימה הולכת לה ברחוב, על ראשה
תספורת אוונגרדית שיש האומרים שמזכירה סוג מסוים של פטריה.
באותו זמן, בחור טוב מראה עם צחקוק
מפוקפק בשם ריפטון ג'וזף הילטון מקליט את האלבום ה13 שלו. מה הקשר בין שניהם?
סכיזופרניה.
ריפטון, המוכר לעולם (או לפחות,
בקרב שלושת מעריציו) בשם eek-a-mouse , הצליח לאחד בשיר אחד את כל מה
שמזדחל לאיטו בראש שלי: פחדים, חיוכים מטרידים והזיות על בחורים שחורים שחובשים
פאות בלונדיניות.
הלחישות ברקע, המבטא הג'מייקני
והזיופים הקלים מזכירים לי נשכחות משעות האושר בבית החולים הפסיכיאטרי בו אושפזתי
בכפייה לאחר שזרקתי גללי חתולים על עוברי אורח ברחוב. היינו
יושבים במעגל, שרים רבים משיריו של ריפטון (ריפי, כפי שנקרא רבות במחשבותיי) וילד
פוזל ומקריח היה מנסה להכניס לי יד לחצאית. אילו זמנים.
כל הקולות בראשי (כולל ריפי) הסכימו
שזה השיר להיום. גם היום, הליריקה עדיין רלוונטית ונוגעת ובכל פעם שאני שומעת את
השיר אני מקפצצת במעגלים עם רעשן כמו ילדה אוטיסטית בזמן חלוקת הסופגניות בחנוכה.
בכל מקרה, שום דבר לא יסביר את זה טוב
כמו הקליפ המושקע וזוכה הפרסים*:
תהנו!
*הקליפ זכה במקום הראשון ב"בימוי
המוצלח ביותר", "המשחק הטוב ביותר ע"י שחקן אחד" ו"שימוש
מצוין בפאות" בתחרות הקליפים והסרטונים הביתיים של ביה"ח הפסיכיאטרי
בבאר יעקב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה