יום אחד מתקשר עמיתכם ה"מכובד" ולחברתו משכבר הימים רוית ואומר לה: "וואלה, תעשי חלטורה בבלוג כשאני באינדי ל3 ימים?"
ותענה ותאמר לאמור כי תאמר: "וואלה אש על הגולש"
ויחר אפו של עומרי למראות פיגוע העיצוב כי ביקש בעבר "DONT FUCK WITH THE עיצוב!"
ותעש רוית כי על נפשה הנלוזה ותאמר "FUCK OFF BIATCH" ולא תעזור לעומרי עם הבלוג לאחר פוסט אחד בלבד.
ויבחין עומרי בסדום ועמורה כי אשר בבלוגו נעשה ויגיד "אז יאללה - פוסט כפול!"
קיצר, פוסט כפול שיוקדש כולו לשני השירים היחידים שהסיחו את דעתי מטירוף החושים שחוויתי באינדי-נגב, שאגב כל השבוע הבא יוקדש אליו.
שירי היום הם:
אז כדי שלא יהיה חופר מדי (וגם בגלל הסיכון של עליית אכוזים חדה בשגיעוט הכתיב הנובאות מהשעה המאוחררת) אגב ישר לפואנטה.
Temple of the Dog עם בלדת רוק מרגשת ומצמררת.
"טמפל אוף דה דוג" הוא פרוייקט שהקים כריס קורנל (סולן Soundgarden ו-Audioslave) לאחר מות חברו הטוב אנדרו ווד שהיה סולן מוביל בסצינת הגראנג' יחד איתו.
ההרכב הוציא אלבום אחד הנושא את שם הלהקה.
אותו אנדרו המדובר היה חבר בלהקה בשם Mother Love Bone שאומנם נחשבה לממש גדולה בסוף שנות ה80 כשהגראנג' הוושינגטוני החל להתגבש לכדי סצינה רוק אחידה, אך שם זה נשאר. במרץ 1990 נפטר אנדרו ממנת יתר.
מאז הרבה מים זרמו בנהר - הלהקה התפזרה, חזרה, מצאה מתופף חדש וישר מLA הקייצית הגיע אדי וודר; כן, "מאדר לאב בואון" הם הבסיס לאגדת הרוק Pearl Jam.
אנדרו, שנפטר ב1990, השאיר מאחוריו לא רק בסיס ללהקה חדשה, אלא גם חבר קרוב\שותף לסצינת הרוק\שותף לדירה - כריס קורנל.
כריס פנה לחברי פרל ג'ם המתגבשים והציע להם לעשות אלבום ברוח התקופה שיוקדש כולו לאנדרו והם מצידם נענו בחיוב.
האלבום ראה אור בסופו של דבר ב1991 ולמרות הביקורות הטובות לא זכה להכרה גדולה עד שפרל ג'ם לא פרצו בעצמם ב1992 עם הסינגלים Even Flow ו-Jeremy.
Hunger Strike הוא השיר היחיד באלבום בו אדי וודר, שדיי היה אאוט-סיידר ביחסיו הרגשיים לאנדרו, שר באופן כסולן ולא רק קולות רקע.
הוא שר לצידו של כריס קורנל את אותו בית ומנהלים ביניהם את הדו שיח עם המשפט החוזר "I'm Going Hungry" שבו לצד הקול הנמוך והמחוספס של אדי וודר נשמעת צעקתו החודרת והגבוהה של כריס קורנל. פשוט תענוג.
Ray Charles עם שיר אלמותי, שלמעשה לא הוא כתב.
"צא לדרך ג'ק" הוא שיר שנכתב ב1960 ע"י פרסי מייפילד שנשלח במקור למפיק המוזיקה השחורה ארט רופ (פעם הוא נחשב, תשמעו..).
ב1961 שמע ריי צ'ארלס את השיר בביצועו של פרסי והחליט שהוא מחתים את הבחור הכשרוני הזה אצלו ועל הדרך גם הולך לבצע לו את השיר שימשיך במרוצת השנים לאחד מהמנוני המוזיקה השחורה של שנים אלו!
השיר מתאר מערכת יחסית די מובנת - אישה רוצה שהגבר שלה יהיה מוצלח, אך בעודו נכשל במלאכה לפרנס אותם היא בגדול מחליטה לבעוט אותו החוצה.
נזכרתי בשיר הזה הסופ"ש בגלל שבשעות הצהריים המאוחרות באינדינגב, צץ לו למשך כשעתיים בחור משונה, עם סטייל שמזכיר תאונת דרכים של גיל ריבה עם דייב גרוהל, כשהוא עומד כפסל אנושי עם פאסון וגיטרה ביד.
בכל פעם שמטבע היה נזרק לקייס גיטרה שהיה שמוט לרגליו, הוא היה "מתעורר לחיים" וממש כמו ג'וקבוקס מתחיל לנגן כ30 שניות מלהיט רנדומלי משנות ה60 וה70.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה