סהרוריות #16

שלום לכולם!

נבצר מעומרי לכתוב כאן גם היום מאחר והוא נחטף על ידי חייזרים, אך הסירו דאגה מלבכם כי שפחתכם הנאמנה תמיד כאן כדי לצקת חיים בדפי הרפאים של הבלוג ולשפר את איכות הפרויקט.

השלב הזה- מהרגע שהכל מתעמעם וכל הסצנה הזאת והדמויות והנוף נקרעים ונזרקים לאזור חשוך במוח שלך, וחוסר ההבנה משתלט ואיתו והפחד שזה לא רגעי והכמיהה לצלילות עד לטפטופי המידע המתחזקים שניתכים עלייך ופתיחת העפעפיים- השלב הזה, כשאת מבינה איפה את, מי את ומה קורה סביבך ומקללת כי השעון המעורר תמיד קוטע לך את החלום בדיוק בחלק הטוב- השלב הזה, הפך להיות החלק הכי טוב ביום שלי (בחיי העגמומיים) מאז שהגדרתי את Svefn-g-englar לשעון המעורר שלי.

שיר היום:

Svefn-g-englar - Sigur Rós

סיגור רוס ידועים מהרבה סיבות שנשמעות כאילו הן מכתירות אותם כמלכי הפלצנות הבלתי מעורערים, אבל הם איכשהו הצליחו להימלט מזה (משהו באוויר של איסלנד, אני מניחה):

• הם עושים פוסט רוק/אמביינט אקספירמנטלי.

• יון ת'ור בירגיסון (ידוע בשם יונסי, הסולן) מנגן על גיטרה באמצעות קשת ושר בדרך כלל בקול ממש גבוה.

• כשהוא לא שר באיסלנדית, הוא שר בהופלנדית, שזה בעצם שם יפה ומגניב לג'יבריש.

אבל כל זה על הנייר. בפועל הם יוצרים מוזיקה לא שגרתית ומלאת ניגודים; קלילה וכבדה, ילדותית ובוגרת. גם האיסלנדית וגם ההופלנדית  מעולם לא הפריעו לי או צרמו לי, בעיקר כי השירה של יונסי היא יותר חלק מהמנגינה מאשר כל דבר אחר. והכי חשוב, לפחות באוזניי, הם הרבה יותר מסתם מוזיקת רקע.

מה יש בה, באיסלנד, שגורם למוזיקה שנוצרת שם להיות ככה? שונה, זרה ולא דומה לשום דבר אחר, אבל נשמעת, מצד שני, בדיוק כמו פסקול המחשבות של האדם הממוצע. מה יש בה, או מה חסר בה, שגורם לזה? תחשבו על ביורק, על  Mum, והכי רלוונטי- על סיגור רוס.

זה עצוב, זה מתוק, זה אמיתי וזה מצליח להאיר את הפינות החשוכות והמיותמות בראש שלי.