ואז הגיע האלבום השלישי Badmotorfinger ("אצבע אופנוע רעה"), שם מחובר שכשרואים אותו לראשונה קוראים אותו כ Bad Mother Fucker, אבל אז אחרי רגע מבינים ש.. בעצם לא..
האלבום ממשיך את הקו המוזיקלי של האלבום הקודם עם גראנג' מטאלי מלא בריפים מדהימים וקול קורע-עור-תוף של כריס קורנל, רק הפעם עם הפקה שלמה יותר ומוזיקה בוגרת יותר - הן מבחינת מיבני השירים שנהיה הרבה יותר פרוגרסיבי, והן מבחינת הכתיבה המדהימה של כריס קורנל.
אבל בתוך האלבום הבועט הזה נמצאת פנינת חן מוזיקלית, בדר"כ יקראו לשיר שכזה "מעניין", אני קורא לזה שיר היום!
השיר שואב המון מסגנון המוזיקה שנקרא פאנק-ג'אז, סגנון שמנסה לשלב את האילתור והמקצב החופשי שבג'אז יחד עם הפאנק והדיסטורשן האופייני לו; סגנון זה, שנשמע כה לא ברור בהגדרתו, מעולם לא הצליח, בקושי במוזיקת האינדי (למעט ההרכב Nomeansno וגם זה חלקי) ובטח שלא במיינסטרים.
השיר עושה פרסה חזקה לאופי של האלבום ומשלב בתוכו מקצב תופים של סווינג ואפילו חצוצרה וסקסופון.
וזו הסיבה למה חודש אחרי ששמעתי את האלבום בפעם הראשונה ורציתי לגשת אליו שוב, חיפשתי את השיר המיוחד הזה עם הסקסופון.
* האלבום הזה, הוא האלבום הראשון של ההרכב ה"קלאסי" של הלהקה, כשבעמדת הבסיסט נמצא בן שפ'רד.
עד אז, שפ'רד היה מעריץ גדול של הלהקה ואף אמר שהיא הייתה הלהקה האהובה עליו (ממש כמו פורשיינטה ורד הוט).
הוא הפסיק כבר באלבומו הראשון עם הלהקה להלחין ארבעה שירים ולכתוב אחד. מרשים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה