סנובום גודום! #96+97

רבות חשבתי איך לסכם את שנת 2012 בבלוג.
לעשות ספיישלים? כמה זמן? שיתייחסו אליי או גלובלי?

בכל מקרה החלטתי לא להחליט, התמהמהתי ואפילו פספסתי את הפוסט של אתמול, אבל החלטתי לעשות מעשה ולעשות סתם פוסט עם אחלה של שירים.

ובזריז ממש כי תמר לידי וממש, אבל ממש לוחצת עלי להזדרז!

שיר אתמול הוא:
John Legend and The Roots - Hard Times

דמיינו לכם את השילוב של הקול הדומיננטי של ג'ון לג'נד עם האנרגיות של ה"שורשים" משולבים בכדי להחיות  מורשת סול שחורה שמתה אי שם בשנות ה70.
עכשיו קבלו את האלבום !Wake Up שיצא לפני שנתיים.
האלבום מלווה גם בהופעה חיה (ממנה נלקח גם הקליפ המצורף) מדהימה, שמשיר לשיר ניתן לצפות כיצד ג'ון לג'נד מזיע עוד ועוד במהלכה.

ושיר היום הוא:
The Tragically Hip - Fifty Mission Cap

טראג'יקלי היפ, או בקיצור סתם "ההיפ", היו ההבטחה הגדולה ביותר במוזיקה הקנדית של שנות ה90.
אומנם בסוף אותו עשור התהילה שלהם מחוץ לתחומי קנדה דעכה משמעותית, אבל זה לא מונע מאיתנו להמשיך לשמוע את הלהיטים הגדולים שלהם מהעבר.

שיר היום התנגן אצלי במפ3 כשהחלטתי להביא לאלבום שלהם הזדמנות שבוע שעבר, אבל לא נקלט בצורה יוצאת דופן.
היום כשהאזנתי שנית לאלבום התנגן השיר וחשבתי בהתחלה "מה ניל יאנג עושה פה?".
תאזינו בעצמכם ותוכלו לשמוע את הדמיון המגוחך טיפה בריף הפתיחה ל- Keep on Rockin' in the Free World של סנדק הגראנג'.
אגב השיר הנ"ל הוא ההמנון של מועדון המוזיקה הכי טוב בעולם(!) ה-Beatbox.

אם כן, נסכם את הפוסט, כמו שרק הרוסים יודעים: סנובום גודום!

פ-פו-פוס-פוסט משולש #93-95

אז בגלל השעה המאוחרת, אני אעשה פוסט זריז, אבל קולע לפי ימים.

אהמ, אז נתחיל בעיבוד הסמינר דרך שלושת השירים שהתחילו, העבירו וסיכמו אותו.

הקופים הקוטביים #93

כןכן, שיר היום שייך ללהקה האינדי רוק הבריטית הטובה ביותר (לא נתון לויכוח בכלל!) Arctic Monkeys.

הקופים קמו בשנת 2002 ובשנת 2006 הוציאו את האלבום הראשון שלהם Whatever People Say...

אך עם כל הכבוד להצלחה המסחררת של האלבום (האלבום שנמכר בקצב המהיר ביותר בהיסטורית המוזיקה של הממלכה המאוחדת!), אני רוצה להתמקד באלבום הבוגר יותר והמוצלח ביותר, לפי דעתי, של החבר'ה - Favourite Worst Nightmare

לאלבום יש בס מסחרר וקצב משלהב של תופים וגיטרות.

השירים הרגועים יותר באלבום ימלאו את הראש בפסיכדליה מעטה שתמיד תעשה טוב על הלב

וחמשת השירים הראשונים באלבום הם גם השירים הכי טובים בו - אלבום שמתחיל מהפיק, מעט נופל בהמשך אבל רק עולה ברף האיכות המוזיקלית.

על כל פנים, את הסמינר התחלתי בלהתעורר אליו, אז גבירותיי ורבותיי קבלו את השעון המעורר שלי:

Arctic Monkeys - D is for Dangerous

בלונדה על החוף עם ג'ינס קצר ובנדנה #94

את השורה הזו כנראה שרובכם מכירים מלהיט שנות ה90' של להקת הראפ-רוק\צחוקים\ואז לקראת הסוף רציניים שב"ק ס', או פשוט "השבק".

לפני קצת פחות משנה פירסם ה"אנסמבל" ראפ-אקוטסי "המופע של ויקטור ג'קסון" מעין שיר מחווה לנימרוד רשף, אחד הראפרים של השבק כהוקרה על כך שהוא הראפר הישראלי האהוב עליו.

השיר הוא מעין שילוב של הלהיט "הנה אני בא" של השבק עם רגאיי.

לאורך הסמינר ניגנו את השיר המלא עם גיטרה אקוסטית, לאט ונחמד, בהשראה גמורה מהגירסה של "ויקטור ג'קסון". אז גבירותיי ורבותיי קבלו את השיר שהכי היה כיף לנגן בסמינר:

המופע של ויקטור ג'קסון - מחווה לנמרוד רשף

והשיר שסגר?! #95

כבר קיבלתם אותו פעם אחת עם המוקיונים, עכשיו קבלו אותו בתקופה שבה דיוויד בואי, אחד מאמני הרוק הגדולים ביותר, עבד ועיבד אותו.

אני מדבר על תקופת שנות ה70' של איגי פופ!

קבלו אותו בתקופת אחד האלבומים הגדולים שלו שנוצר עם דיוויד בואי, בשיר שעל שמו נקרא האלבום והוא לכשל עצמו נחשב לאחד השירים הטובים של איגי.

קבלו את השיר שיעשה לכם תאווה לחיים ולאוזניים בפרט:

Iggy Pop - Lust for Life

הג'אם שבגינת הפנינה #92

אז כמו בפוסט הקודם אני הולך שוב על להקה שכבר הספיקה לככב כאן, אבל זה בסדר גמור חבר'ה, כרגע אני עומד על לא כמעט 80 אמנים שונים ולא קשורים אחד לשני מתוך 92 פוסטים, הספק מכובד+

על כל פנים, אתמול דיברתי עם חניכים שלי לקבוצת ההיפ הופ על השילוב בין רוק לראפ וזרקתי להם לאחרונה על ההופעה הנדירה של 99 Problems בביצוע משותף של Jay-Z עם אגדת הרוק Pearl Jam.
כחניכים בקבוצת היפ הופ לא היה בי צל של ספק אם יש עליי לשאול אותם אם הם מכירים את ג'יי-זי, אך כדי לוודא שהם הולכים אחר כך לפתוח את יו-טיוב ולחרוש על פרל ג'ם "אימתתי" נתונים, כבלשון הצבאית.

למרבה הפלא אחד מהם כן הכיר את פרל ג'ם, ולא כרוב העם דרך השיר Alive, אלא דווקא דרך השיר Black.
לאחר השיחה שלנו התחשק לי נורא לשמוע את אלבום הבכורה של הלהקה Ten בכלל ואת Black בפרט (שיר מהאלבום).
היום הגשמתי את הדודא הנ"ל וכשעשיתי את זה גלשתי עם המפ3 לשיר Garden הרך-אפל, בלדי-זועם וקסום-לאללה.
נותרתי חסר מילים ולכן הוטלה עליי המשימה הפשוטה של למצוא את ההופעה הטובה ביותר ביוטיוב לשיר ולפרסם אותה כאן, בפוסט היום.

אז אחרי התברברות יו-טיוב קצרה בחרתי בהופעה יחסית מוקדמת של פרל ג'ם, עוד בשנת 1992 עם השיר, קבלו את שיר היום:
Pearl Jam - Garden

דג, נחש ומוזיקה! #91

אז הלהקה הישראלית הגדולה ביותר בכל תודלותיה (הקצרצרים בכל מקרה) שבה אל הבלוג עם פוסט שני שמוקדש לה.
ואת שיר הפוסט היא בעצם מקדישה לבלוג. בעצם לא רק לו, אלא לכל יוצר, נגן, זמר, ראפר, חובב, DJ ושאר הירקות.

לפני ההסבר הקצר, קבלו את שיר היום:
הדג נחש - מוזיקה

אחת המטרות שהצבתי לעצמי כשפתחתי את הבלוג הייתה לחשוף את ה"פנינים הנסתרות" של האמנים הגדולים, זאת אומרת לאותם שירים שלא היו סינגל מצליח ומסחרר, אותם שירים שחושפים צד אחר, או לפחות פחות מוכר, של האומנים.

השיר "מוזיקה" של הדג נחש הוא בדיוק כזה.
את השיר הזה לא תשמעו בהופעות חיות, כנראה שגם אם נפלתם עליו כנראה שדילגתם עליו ובטח שלא שמעתם אותו יותר משלוש פעמים.
השיר הזה קורא: "בוא ניתן למוזיקה את הכבוד \ רק תבקשו ממנה עוד ועוד" לביט פ'אנקי עמוק שמזכיר את הפ'אנק של Sly & the Family Stone האגדתיים.

כל חובב מוזיקה יצליח לקלוט ולהתחבר למילות השיר, לשלם שינוי (ביחס לדג נחש) נורא פשוטות וקלילות.

תדמית של דג #90

Red Snapper הם אחד ההרכבים המיוחדים יותר שצמחו בבריטניה בסוף המאה הקודמת.
הם הרכב טריפ-הופ, אותו סגנון מוזיקה אלקטרוני שאימץ את עולם הרוק והאופל לחיקו, שייחודו הוא בכך שהוא מנוגן.
התוצר המוגמר של הדבר הזה הוא מעיין ג'אז אלקטרוני, סאונד נורא ייחודי ומומלץ לכל חובבי הטריפ הופ.

הכרתי את החבר'ה האלה חלקית לפני מספר שנים, כארבע שנים נראה לי.
הם היו אמורים לחמם את Bjork האגדית בהופעתה שתוכננה בארץ באותה שנה.
השמועות על הופעתה המתוכננת של ביורק דאז אושרו אך חודש לאחר מכן בוטלה ההופעה מסיבות שאין אני זוכר כעת..

על כל פנים, נזכרתי בהם לאחרונה, נראה לי בגלל כתבה כלשהי שקראתי בYנט עליהם.
פתחתי את האלבום שהיה קבור אצלי בתיקיית "אלבומים שעומדים למבחן" ונזכרתי בסאונד המיוחד של הלהקה הזו.

אז בלי להתברבר יתר על המידה, קבלו גבירותיי ורבותיי את:
Red Snapper - Image of Me

אגב, רד סנפר זה שם של דג ופשוט אין לי מושג מהו שמו בעברית..
אז בבקשה, אם מישהו מכם יודע מה שמו של הדג בעברית, תשאירו תגובה, מה 'כפת לכם.

זה אני! #89

Dinosaur Jr היא אחת מהלהקות הכי משפיעות אך בכל זאת אנדר-רייטד לטעמי.
הם קמו כלהקת חברי תיכון מסצ'וסטס, כשהחבר המוביל בלהקה הוא הסולן\גיטריסט J Macis, ולימים יהוו פרוטו-סאונד של הגראנג' והאינדי רוק.

מאופיינים בצליל מלא בדיסטורשן ובפידבק ומלאי אנרגיה פאנקית, החליטו חברי הלהקה בשנת 1984 להקים הרכב שיבצע הכלאה מוזיקלית של ניל יאנג עם בלק סבאת'.
הסאונד שלהם קוטלג בהתחלה כ"נויז-רוק" (רוק רעש) בגלל החספוס הלא אופייני לאותה תקופה והפידבק הקשוח שהיה ניתן לשמוע כשמאזינים לאלבום.
בשנת 1987 הוציאה הלהקה את אלבומה השני שיחשב לאבן דרך בסאונד האמריקאי, שם האלבום הוא You're Living All Over Me.
באותה תקופה הלהקה עוד נקראה פשוט Dinosaur, אולם כשהאלבום צבר תאוצה ותעודה עולמית התברר כי בעבר היה קיים הרכב בשם הזה והוא כלל חברים לשעבר בלהקות ענק לדוגמת Jefferson Airplane ושל Greatful Dead. לכן הם נאלצו להוסיף בסופו של דבר את ה-Jr.

השנים עברו והאגו פירק את הלהקה בשנת 1997.
אולם עשר שנים לאחר מכן, בשנת 2007, התאחדו חברי הלהקה המקוריים והוציאו אלבום קאמבק שגרף שבחים מכל מבקר מוזיקה בעולם.
הם הופיעו מאז פעמיים בישראל - פעם ראשונה בשבועות 2008 ופעם שנייה כלהקת חימום ל-Faith No More.
בפעם הראשונה לא יכולתי להגיע לצערי ובפעם השנייה הסאונד היה פשוט נוראי, כל כך התאכזבתי..

מזל שבשביל זה יש גרסת סטודיו! היום נפלתי באוטובוס על שיר קשוח וגראנג'י נורא מהאלבום הנ"ל, ששמו אגב הוא Beyond, וידעתי שאני פשוט חייב שזה יהיה שיר היום.
אז קבלו את:
Dinosaur Jr - It's Me

ריאליטי ריהב גדל #88

אז אחרי שעברתי כל אתמול על שינוי העיצוב הבנתי כמה דברים:

1. לא לסמוך על גשם בסופי שבוע, דופק תוכניות כרוני.
2. לעולם, אבל לעולם, לא לגלות לרוית את הסיסמה החדשה, היא תדפוק לי את העיצוב שוב וזה יהיה נורא.
3. עדיין לא עשיתי פוסט ישראלי השבוע!

אז החלטתי לעשות פוסט ציוני אותנטי כמנהגי בקודש ומצאתי יום מצויין לכך!
אתמול מועדון האינדי-כסאח התל אביבי Reality Rehab Center השתדרג בפסטיבל חגיגי.
ממרתף קטן על התפצלות מאלבני, הוא עבר למקום מסודר באזור פלורנטין ושינה את שמו ל: Reality Rehabd Space Ground.

בעבר כבר סיפרתי בקצרה על הרעיון של ה"ריאליטי", כשציינתי שהם קיבלו בפסטיבל אינדינגב האחרון במה מיוחדת עבור להקות אינדי שעדיין חיות אלטרנטיב בנשמתן ולפיכך אולי לא יהיו הכי נעימות בבמות הגדולות.
מה שהלך בבמה הזו עורר את תשומת לבי מספר פעמים וחזיתי שם בהופעות והרכבים שמחוייבים בקשר דמי ל-DIY-סטייל, דבר שנורא מעורר השראה.

לפתיחה החגיגית החליטו לקרוא Doom Festival, אני מאמין שגם על שם הכאוס הדיסטורשני שהלך שם וגם על שם התאריך (21.12 למי ששכח).
אחת הלהקות הבולטות שניגנו שם היא גם אחת הלהקות האינדי הראשונות שהכרתי בכיתה יא'.
שם הלהקה אולי יהיה מוכר לחלקיכם וגם אם לא, כדאי לכם להכיר אותם כי הם הכניסו (קיום פחות פעילים לצערי) לסצינה בישראל טירוף שלא היה כמותו.
אני מדבר על Midnight Peacocks, להקה שלאורך כל גלגוליה בשמונה השנים האחרונות תמיד סבבה סביב איתן רדושניסקי (סולן\בס).

כדי להשאיר אתכם איתי, אזרוק לכם את שיר היום שהוא:
Midnight Peacocks - Die

הלהקה היא גלגול של Midnight Fish, לאחר מכן Plastic Peacocks ומכאן נוצר השם האחרון, כשאיתן הוא השריד האחרון.
הלהקה משלבת קורטוב פסיכיות של Mr. Bungle האגדית עם רוק כבד, בס מחוספס ונגיעות אוריינטליות.
טוב לא בדיוק נגיעות.. בעבר הלהקה הייתה עולה לחלק מהשירים עם רקדנית בטן ואפילו ביצעו שיר כמעט חצי מזרחי בשם "חשיש" כשחבר גוץ של איתן היה עולה לבמה ושר איתם.. או שזו דווקא דוגמה טובה יותר לטירוף?

בכל מקרה, הטווסים הם חלק בלתי נפרד ממני בכניסה לסצינת האינדי ביא', בהתפתחות המוזיקלית שלי ואפילו נכללים בחמשת ההופעות הטובות ביותר שהייתי בהם (הופעה משותפת שלהם עם קוואמי).

הבאנגרה של המים והאש #87

Firewater היא אחת הלהקות המעניינות ביותר בשנים האחרונות.
הוקמה בשנת 1995 כקולקטיב מוזיקאים שאיגד Tod A, מוזיקאי ניו יורקי ולשעבר סולן להקת האלטרנטיב\נויז-רוק Cop Shoot Cop.
פאיירווטר היו החלוצים בתחום הפאנק הצועני, עוד לפני שגוגול בורדלו הגדירו אותו ככה ועוד לפני שהוא נהיה פאנק בכלל.
הם ניגנו רוק ששאב המון ממוזיקת עולם, לעיתים עד כדי נגינה מוחלטת של מוזיקת עולם מלווה בכל כלי נגינה הנדרש לשם פעולה זו.

הכרתי אותם כשהם באו לארץ באוגוסט 2008.
ראיתי ב-Last.fm (שהיה הבית הוירטואלי החם שלי לפני הפייסבוק) שלהקת ג'יפסי-פאנק מגיעה לארץ, ואמרתי לעצמי "אם לא גוגול בורדלו, אז לפחות ננסה להכיר אותם..".
שמעתי את האלבום שהם הוציאו באותה שנה Golden Hour והתאהבתי.
אלבום שיודע להקפיץ ולהכניס לטראנס בו זמנית.
כשהגעתי להופעה עצמה ראיתי את Tod A שהוגנב מזה שבישראל הולכים עם כפכפים.
כאילו, הייתי מטר לידו! לא הוצאתי מילה כי נורא התביישתי, אבל הולי שיט! רק היום אני מבין את גודל המעמד שעבורי הוא נורא גדול, אבל לכל אחד האחר הוא יהיה "?Tod Who".

האלבום הנ"ל הוא בן בית במפ3 שלי ולאחרונה נזכרתי בנעימה בסגנון הודי שמופיעה בו.
פשוט כל כך מגניב - נסו לדמיין אתכם שומעים את זה בתוך מועדון שמכיל בקושי 80 אנשים, רוקדים ומטיפים זיעה.
קבלו את שיר היום עם טיקות:
Firewater - Bhangra Bros

פילם נואר מהנשמה #86

האזור: ירושלים, כביש גישה בין הגבעה הצרפתית לרמות.

השעה: סביבות 1:00 בלילה.

התקופה: פברואר, תקופת גשמים.

המקום המדויק: מושב ליד הנהג, במונית סהרורית.

חשוך במונית. לשם שינוי אף אחד מאיתנו לא חשב על להדליק את הסיגריה. למען הכנות אני בכלל לא מעשן.

השרשרת של החמסה התלויה על המראה הקדמית מטלטלת כשברקעה הוישרים פועלים ללא הרף.

אני מנסה לחשוב על נושא שיחה זול שיפגיש אותי ואת הנהג בעמק השווה.

למען האמת מצאתי כמה, לעיתים גם קצת עלינו ברמה.

היה לו קלאסה לנהג. פאסון מאופק, נחמדות קורנת. נראה כאילו הוא פורח בלילה.

גם דיסק מצויין היה לו.

המשכנו בשיחה על אה ודה, על כמה שהגשם ברכה ושגם כנראה שהשנה לא נזכה לראות גשם בבירה, עד שלפתע - סערה.

לא סערת גשמים, לא סופה שהתחוללה, אלא סערת רגשות בתוכי - שיר לא מוכר התנגן לו ברכב.

הרדיו שלו לא היה חדשני, אבל בהחלחט מספיק טכנולוגי בכדי להראות לי מה השיר שמתנגן.

שם השיר היה Can't Let Go והצלחתי לקלוט מקולו של הזמר את המשפט "No matter what the people say, I'm gonna love you anyway...".

מוזיקה שחורה - התאים נפלא להבל פיו שהדיף מקפה שחור - על אף הבדלי התרבויות בין השניים.

הביט היה חדשני יחסית ואולם קולו של הסולן היה מלא אנרגיות סול גוספליות ישנות.

היה משהו נורא קסום באותו רגע ולא יכולתי לשחרר (משחק מילים?) מהשיר עד שהגעתי לקומונה.

כשהגעתי לקומונה חשתי מהר למחשב כדי לברר מהו השיר.

שמעתי את השיר במלואו פעמיים, נתתי לשיר הזה להכנס אליי, למוד הגישמי, לחום שהרגשתי בלב..

*סנאפ*

אז שיר היום הוא:

Anthony Hamilton - Can't Let Go

שנינו תחת יחד מטרייה אחת #85

הגשם חזר לרדות בנו אנשי הקרקע. חשבתם על טיול לילי? לא עוד.

ובזמן כשסופת גשמים משתוללת לה בחוץ יניב מנגן לו בקלידים את "שנינו יחד תחת מטרייה אחת" כשאני מתבקש לזהות את השיר.

אך כשיניב התחמם לקראת המשחקון הנ"ל הוא התחמם קצת באלתור מוזיקה סינית - בדיוק כשבאותו רגע חשבתי על איזה שיר לעזאזל אני אפרסם היום?!

ואז נפלה עליי המוזה! בעברי הכרתי להקה בשם The Tea Party שבניגוד לחברי מסיבת התה הרפובליקנים שבאמריקה, הם דווקא אוהבים ערבים.

מסיבת התה הם להקת רוק קנדית בת שלושה חברים שהקטע שלהם הוא השילוב העיקש של מוזיקת עולם ובעיקר מוזיקה ערבית עם אלמנטים של ארצות המגרב.

ארצות המגרב אגב, הן הארצות על חופה הצפוני של אפריקה, כשהדגש העיקרי הוא על מרוקו, תוניס ואלג'יר.

חשוב לציין שגם את השירים שלהם הם מקליטים עם קצת יותר אנשים מאשר שלושה, הכל כדי לתפוס את הצליל המדויק שהם רוצים עם שלל כלי הנגינה.

שיר היום יציג בבירור את ההשפעות שאני מדבר עליהם, בנוסף הקליפ צולם בבזאר טורקי. קבלו את:

The Tea Party - The Bazaar

מוות סטייל 1979 #84

עקב ריבוי דברים אקצר דבריי במשפט אחד: "עזבו הכל ולכו תאזינו ללהקת הענק Death From Above 1979"

השם הארוך הזה הוא שמם של צמד אלט' רוק קנדי שהמוזיקה שלהם היא פשוט כאוס פאנק אלגנטי ומלא בדיסטורשן.

גם הם, בדומה לגל המשונה בתקופתם, היו הרכב שהוא צמד. רק תופים וגיטרה. מינימליסטי ומדהים.

שיר היום הוא אחד השירים הטובים באלבום (וגם הכי נצפה ביוטיוב):

Death From Above 1979 - Blood on Our Hands

ההרכב הוציא רק אלבום אחד בשלהי 2004 וכשנה וחצי לאחר מכן התפרק. הם דאגו להתאחד לא מזמן ויש שמועות על אלבום חדש.

הרבה יותר מכונות מין! #83

* בחירת הכותרת הנ"ל אינה אומרת שאני מעוניין בדילדו \ ויברטור \ כל דבר ממשפחת מרטיטי הדגדגן למיניהם כמתנת יום הולדת. תודה.

אז היום אני הולך ברחוב וחושב "וואלה, בא לי לעשות פוסט עם שיר יום מגניב".
הצהרה שאומרת הכל!
המגניב שעלה בראשי נחשב למגניב בגלל כמה דברים - גרוב, דיסטורשן וגם בגלל שהוא מאש-אפ!

James Brown Vs Led Zeppelin - Whole Lotta Sex Machine

את המאש-אפ המפלצתי הזה הכרתי לפני כחצי שנה בלה-מורס.
למי שלא מכיר, הלה-מורס הוא אחד הפאבים המוצלחים שהעמידה העיר רחובות ואחד המוצלחים באזור המרכז הדרומי לטעמי.
הפאב לא רק מלא בכל סוגי הבירות הקיימות בעולם, אלא גם שופע במרחב מחיה ובמוזיקה טובה!
המוזיקה שמאפיינת את המקום היא רוק שנות ה90' והאלפיים. לכן גם כיף ומומלץ לשחק במקום הזה סונג-פופ לייב.
על כל פנים, באחת הפעמים שהיינו שם שמעתי ג'יימס בראון והייתי ממש מופתע, זאת אומרת שיר מגניב פצצות אבל לא אופייני למקום.
ואז התחלתי להקשיב למוזיקה שמעבר למילים Get up - Get on up! ושמעתי את המנגינה של Whole Lotta Love של זפלין.
בנקודה הזאת (כמילות הילה גומנובסקי בת גרעיני) עשיתי פיפי!

זה היה כל כך מגניב, מצחיק ולא צפוי.
ג'יימס בראון מעולם לא נשמע יותר קשוח; והזפלינים? אני מנחש שאם הם שמעו את זה הם היו מקבלים את זה כמחמאה גדולה.

פוסט כפול, הפוך וזריז! #81-82

מוצ"ש שחור מאתמול:
אז שיר האתמול הוא שיר של ראפר שאני לא כל כך נוטה להעריך, אבל כשתרגמתי סרט על היפ הופ שמדבר על גבריות גיליתי שהוא בסאונד-טרק של הסרט.
השיר הזה נוטף גבריות שחורה כנועה שאופיינית להיפ הופ בימינו אבל גם מדבר על כאב בסופו של דבר.
על זה שמסלול חיים של ילד ב' מהסיפור הקלאסי "ילד א' וילד ב' " הוא כתוב מראש.

אז חבר'ה קבלו את DMX באולי מהשירים הטובים ביותר שלו:
DMX - Who We Be

בקרוב גם אני אראה את השקיעה כאזרח:
לי יש היסטוריה לא רעה בכלל עם להקות מדרום אפריקה. כאילו המדינה, לא אזורה הדרומי של אפריקה.
הלהקה שהכי אהבתי כנער היא לא אחרת מ-Seether שמוכרת לקהל הרחב בעיקר מבלדת הרוק Broken בו השתתפה גם Amy Lee.
Wind Up Records הייתה חברת התקליטים שהוציאה את סית'ר מהביצה המקומית ישר לעבר אמריקה ולהיות אחת מהגדולות בסצנת הפוסט גראנג' של העשור הקודם.
אחרי שירד לי מסית'ר עם השנים הפסקתי סופית גם לעקוב אחר חברת התקליטים הזו או אפילו להיתקל בשמה.

אומנם בסופשבוע האחרון, כשגיששתי למוזיקה חדשה ברשת ראיתי Wind Up Records וישר נכנסתי.
Civil Twilight הוא שמה של הלהקה ששואפת להיות היציאה הבאה של דרום אפריקה והיא מספקת אינדי רוק עם הרבה פסנתר אבל שלא נכנע לדיסטורשן.
מעניין ומרגש, קצת קיטשי אבל בהחלט מחווה להיסטוריה!

שיר היום הוא:
Civil Twilight - Letters From the Sky

קולולולולולולולוש #80

יש בארצנו הקטנה שלל סלנגים וניבים ממש כמו מחוזות בחו"ל.
נכון שאנחנו נורא קטנים ומסתכמים בצפון, מרכז ודרום, אך השפה כמו שרק היא יודעת להיות, משתנה ומקבלת גוון ממקום למקום.
למשל, מה ששגור בפי כ"עיפרון חודים" ייקרא אשדוד ודרומה "עיפרון שפיצים".
במרכז יקרא לרוב "עיפרון חודים" או לחילופין "עט עיפרון". בצפון לא בדקתי לעומק..
או קריאת הרחוב של הילד שרוצה לחלק בהזדמנות שווה לכולם את שלל הקלפים או הפוגים הכפולים שלו - אני בראשון ידעתי שהשם של הקריאה הוא "קולולושה"; בנס ציונה, שהיא מטר ובמבה מראשון הקריאה תהא "פלולה".

ומה משותף למוזיקת ההיפ הופ עם הקריאה הזו? ירושלים!
אולי אחת להקות האינדי המצליחות שמצחו בירושלים נקראת על שם אותה קריאת פיזור בהגיה הירושלמית - "קולולוש". בלי ה'. שזה מצחיק כי בירושלים לא חסר ה'. טוב אולי לא כזה מצחיק..

Coolooloosh מתעקשים לרשום את שמם באנגלית וזה אולי גם מה שעזר להם להגיע לפסטיבל הג'אז היוקרתי של מונטריאול שבקנדה.
עד עתה הם הוציאו 2 אלבומי סטודיו שהציעו סאונד אחר במיקצת אחד מאחיו.

הסאונד של קולולוש הוא נורא ייחודי והוא מתאפיין בראפ על גבי הכאלה של גרוב, ג'אז ומעט רוק.
יש שיגידו שהם מזכירים את הדג נחש אך בניגוד לשותפיהם מירושלים, הם הרבה יותר ג'אזים ומשמעותית פחות אלקטרונים.
באלבום הראשון הדגש היה יותר על יכולת הנגינה של חברי הלהקה וביטאה אווירת ג'אם ג'אזית נפלאה אך עדיין לא מגובשת בהכרח, זאת אומרת - אתם עושים ג'אם? אז בשביל מה הראפר?!
האלבום השני Elements of Sound תפס יותר קצב וכאסח-רוקיסטי מה שנתן יותר במה לראפ של Rebel Sun.

שיר היום הוא מהופעת ההשקה הירושלמית של קולולוש כשמי שהצטרף להופעה הוא עוד ירושלמי, קצת יותר מוכר, אסף אבידן, אז קבלו את:
Coolooloosh - Elements of Sound

* בפוסט על Lucille's באינדינגב סיפרתי על רבל סאן ומאז אותו פוסט אני מת לדחוף כבר את קולולוש לפוסט וחיכיתי לרגע המתאים.
מה יותר מתאים משבוע כל כך גרובי וירושלמי? אה כן.. הייתי בירושלים וזה..

השמש יוקדת #79

שיר מדהים - ביצוע (לייב) מקסים

שיר היום:
Eddie Vedder - Hard Sun

בגלל הלילה #78

Because the Night היא אולי בלדות הרוק מהמוכרות, מהרגשות ומהפואטיות ביותר שנכתבו בכל היסטורית המוזיקה המודרנית.
השיר נכתב במקור על ידי משוררת הפאנק האלמותית Patti Smith יחד עם ה"בוס" Bruce Springsteen עבור אלבומה השני של פתי Easter בשנת 1978.

הסיפור של השיר מעניין.
הוא נכתב בראשיתו על ידי הבוס עבור אלבומו Darkness on the Edge of Town והוא לא היה מרוצה מהטיוטה שהתגבשה אצלו.
את ההקלטה העביר המפיק של הבוס לפתי מכיוון במקביל גם הפיק את האלבום שלה, באותו סטודיו!
פתי לקחה את השיר וגיבשה אותו לכדי הגרסה שאנחנו מכירים היום.

השיר נהיה מזוהה עם שני האומנים.
עבור פתי הוא היה הסינגל הראשון מאלבומה "איסטר" והקפיץ את מכירותיו על אף שלא הופיעה בכלל באותה התקופה.
עבור ה"בוס" שעמוס יותר בלהיטים, השיר הוא בלדת הדרן לרוב והוא העמיד גרסה מוקלטת לשיר רק בשנת 2010! (לפני כן הוקלט פעם אחת בלייב בשנות ה80').

אז חבר'ה, קבלו את אחת הבלדות הטובות ביותר ברוק, שהוא גם שיר המקלחת שלי בימים האחרונים...
שיר היום הוא:
Bruce Springsteen & E Street Band feat. Michael Stipe - Because the Night

על אף שאני מעדיף את הביצוע של פתי סמית' לרוב, זהו הביצוע האהוב עליי ביותר לשיר ששמעתי מעודי!
האנרגיות בסולו והסקסופון, פשוט אורגזמה לאוזן.

מביאים ת'פ'אנק! #77

שיר היום הוא בעיניי תמצית המילה Funk.
הפירוש המילולי של המילה הוא "ריח ערווה" ולא סתם בסוף שנות ה60 בחרו יוצריו בשם הזה, הפ'אנק אמורה להיות מוזיקה שנוטפת סקס-אפיל, גרוב של אהבה.

בשנת 2008 כשהפ'אנק נמצא עמוק בתרדמת של שנים, מדי פעם מגיח לו אומן שמוציא דיסק טוב וזהו, החליט נגן הג'אז Brian Culbertson לעשות את האלבום שלו פ'אנקי מתמיד.
לקראת הקלטת האלבום הוא התחמש באללי פ'אנק דוגמת Bootsy Collins ו-Larry Graham (מפ'אנקדליק וסליי אנד דה פמלי סטון בהתאמה) ונכנס לסטודיו.
הוא לא ויתר על הסאונד הג'אזי שלו ועשה אלבום שיכול להתברג בגאון לפנתאון בן ה50 שנים של אלבומי ג'אז-פ'אנק.

רגע רגע רגע - מה זה ג'אז פ'אנק?
הג'אז כסגנון מוזיקלי מתבסס הרבה על אילתור ו"חיות" - זאת אומרת מצב מתמיד של התחדשות וניסיון מתמיד לשלב בתוכו קריצות לסגנונות מוזיקה אחרים לדוגמת רוק או בלוז. במקרים הקיצוניים אפילו פאנק!
וכשהג'אז קורץ לגרוב, כשהקלידים מקבלים גם מימד של אפקטים וכלי הנשיפה נהיים כמקשת קצב אחת אתם יודעים שאתם מאזינים לג'אז פ'אנק!

שיר היום:
Brian Culbertson - The Groove

אין ספק ש-Bringing Back the Funk (אגב, שם האלבום) הוא אלבום חובה שיזרוק אתכם מנענוע כל חלק בגוף להתענגות על קלידי ג'אז חיים ומהירים.

אוספים את השברים #76

עוד לפני שהשאלה הקבועה של "מה יהיה שיר היום?" חלפה לה במחשבתי נכנסתי בלי משים לתקיית המוזיקה של Average White Band והבנתי לבד מהו שיר היום שלי.

Average White Band היא להקת פ'אנק סקוטית(!) משנות ה70' ששמה משחק קצת על האירוניה שבדבר.
בעוד שהפ'אנק היא מוזיקה שחורה לחלוטין, במיוחד באותן השנים, הם היו להקת פ'אנק של 100% לבנים! אז אולי הם לא כזה "להקה לבנה ממוצעת" אחרי הכל.

האלבום השני שלהם AWB היה להצלחה ענקית והצליח להתברג כקלאסיקת פ'אנק, על אף היותם לבנים ותוך כדי הערכה ענקית למוזיקה השחורה.
למעשה הם מדורגים ברשימת הלהקות המסומפלות ביותר בהיסטוריה במקום ה15!

שיר היום הוא גם אחד השירים הכי מסומפלים בהיסטוריה וגם מלא חן, סקס-אפיל וגרוב, קבלו את:
Average White Band - Pick Up the Pieces

מחווה לז'אנר שמת #75

בחיי אלוהים שאני אוהב אינדי רוק שהוא טוב, נשבע.
נכון שהוא פחות דיסטורשני ונכון שהוא יותר פופי. אבל נשבע שאני אוהב.
נכון שזה לא "כוס התה" שלי, אבל מצד שני צריך לדעת להתקדם גם עם המוזיקה ולמצוא בתוכה את הפנינים מאשר לבכות.
ויודעים מה, אם בוחנים היסטורית אני משוכנע שגם דברים שאני אוהב היום ונראים לי מיוחדים היו כנראה בעבר עוד חלק חולף מ"סצינת הרוק האלטרנטיבי של ה90".
היו זמנים במקסיקו ועכשיו הם השתנו.

אבל משהו מפריע לי בכל הסיפור הזה של חילופי השילטון בין העשורים.
בעשור הקודם הרוק הפופולארי היה נו-מטאל, הפופ-פאנק ופוסט-גראנג', את הסוגה הראשונה והשניה שנאתי שינאת חינם ועל השלישית מתתי לעיתים.
מול סגנונות אלו, שהם עצמם שאבו הרבה מהרוק האלטרנטיבי של ה90', עמדו מספר אלטרנטיבות.
מצד אחד פרחה לה סצינת אינדי רוק חדשה עם ניחוח בריטי שלא היה כמותו שנים עם להקות כמו Arctic Monkeys ו-Kaiser Chiefs המעולים. כמובן שבאיזשהו שלב נתנו את אותותיהם הקלידים והסינתיסייזרים לקראת צליל יותר פופי ודביק.
מהצד השני הייתה סצינה מיוחדת, שאולי לא הייתה האלטרנטיב שהכרנו ב90', אבל הם חיו ונשמו את התואר והזכות להקרא "אלטרנטיב רוק", הם היו אלטרנטיבה מוזיקלית - אפס התחנפות, משמעות לבאס ורצון לעשות רוק'נ'רול עם רוח פאנק אמיתית! אני מדבר על White Stripe, TV on the Radio ו-Audioslave (למרות שהאחרונים הם גלגול ישיר של ה90' עם תעודות).

בהבנה שלי היום אין דבר כזה רוק אלטרנטיבי כסצינה שחיה ומדגדגת את הפלייליסטים.
הכל אינדי רוק\פופ. הגדולות והקטנות, בפלייליסטים הגדולים או האלטרנטיבים. הכל, תמיד, מוקף, מורעל.
ברוך השם אם נלך למועדונים נמצא כי הרוק האלטרנטיבי עדיין חי ונושם, אבל איפה הוא? למה הוא לא שם למעלה על פני השטח? מגיע ישיר מהתחתית מלאת הדיסטורשנים לתוך רשימת ההשמעה העולמית?!

לפי הספד סופי, אני רוצה להקדיש שיר את שיר היום לאחת מהיוצרות הגדולות בעיניי באלטרנטיב של שנות ה90.
אולי בזמנו גם יכלו ללכת על חבל דק ולקרוא לה "אינדי", אבל אם היא או הפיקסיז היו יודעים מה יעלה בגורלו של המונח "אינדי רוק" 15 שנים אחריהם, הם היו מעדיפים לפי דעתי להיצמד ל"אלטרנטיב רוק" וזהו.
ולכן שיר היום הוא:
PJ Harvey - Sheela Na Gig

*Sheela na gig זה תבליט של אישה עירומה עם איבר מין ענק שמטרתו היא להרחיק "עין הרע" למיניהם: שדים, רוחות וכו'..
נמצא בעיקר בתרבות הפגנית-אירית, על אף שניתן למצוא תבליטים כאלו כל בריטניה ובחופי מדינות הקרובות לאי של הוד מעלתה.

לזה אף אחד לא היה מוכן #72-73-74

כןכן, גבירותיי רבותיי ושאר האנשים שהגיעו לבלוג ולא מעוניינים לקטלג את עצמם תחת "אישה" או "גבר" לחילופין, אתם עדים פה בפעם הראשונה בפוסט משולש.

כמובן שהבחירה בלעשות פוסט משולש היא בחירה אינה קלה ומעלה מספר שאלות, לדוגמת:

1. עומרי איפה היית כל היומיים האחרונים?!
2. עומרי, למה לא ביקשת מרוית שתחליף אותך?
3. אתה לא חושב שזו קצת רופפות במשמעת? או כמדובר: חלטורה?!

ובכן יש לי מספר תשובות שמסתכמות ב:
הייתי בפסטיבל שכבה, לפניו שכחתי\לא הספקתי לעשות פוסט למרות שכן בחרתי את השיר של יום חמישי.
אח"כ יצאנו לסמינר וליבי ומוחי היה בו ולא ב"רוית, זוכרת את ההסכם הקבוע שלנו?"; מנגד אין זה אומר כי ליבי ומוחי אינם שקועים במוזיקה תמידית ושאין אני ליקטתי לכבוד כל יום את השיר שראוי להעניק לו!

התכוננו לשילוש של: Pearl Jam - Everclear - Orphaned Land

אז יום חמישי: #72
ב6 לדצמבר לפני שמונה עשרה שנים יצא לעולם אחד האלבומים הכי משמעותיים בעיצוב הרוק האלטרנטיבי ובעיצוב הסגנוני של פרל ג'ם כאחד.
אני מדבר על האלבום המופתי, הראשון במלואו ששמעתי שלהם, על Vitalogy.
את ויטאלוג'י הכרתי האמת דרך Seether עוד אחת מלהקות הפוסט-גראנג'\אלטרנטיב מטאל שהתחנכו עליהם מאות אלפי פריקים בשקל ברחבי העולם של שנות ה2000; רק שסית'ר היו עבורי הלהקה הטובה ביותר עליי אדמות.

נורא התנערתי מכל תדמית הגראנג' ה90, הישן, המחוספס מדי והלא מספיק נותן בראש לטעמי.
מכיוון שסית'ר היא להקה שנורא מעריכה את שורשיה, הם הצליחו להראות לי אחרת.
בראשונה זה הקאבר החמוד שלהם לשיר Needle and the Damage Done של הקנדי הטוב ביותר עליי אדמות Neil Young.
בשניה זה קאבר מדהים לשיר Immortality של פרל ג'ם.
כל מה שידעתי על פרל ג'ם עד אותו קאבר הוא Alive ו-Jeremy, שירים שנורא אהבתי, אבל מתוך קיבעונות כאלו ואחרים נמנעתי מלהעמיק בהם.
כשהבנתי ש"אימורטאליטי" זה שיר של פרל ג'ם החשתי ליוטיוב להבין מה הולך בגירסה המקורית ומיד הרגשתי עוצמות מוזיקלית שכנער לא חוויתי שנה לפני וגם לא אחווה שנים אחר כך.

ההתאהבות ממבט ראשון הזו גרמה לי להוריד את האלבום כולו (בהורדה ישירה, שיר שיר מבלוג ישן אש) ואף לקנות אותו לא מאוחר אחר כך (יחד עם Superunknown ו-The Grey Race של סאונדגארדן ובד רליג'ן בהתאמה) מהאוזן השלישית שבתל אביב.
אומנם האלבום הלך לי לאיבוד אבל הזכרון של לפתוח אותו בפעם הראשונה, להאזין לאימורטאליטי דרך מערכת הסטריאו, שבימינו הוא אחד השירים האלמותיים עבורי (משחק מילים משהו).. חוויה כמעט רוחנית עבורי.

אז מבלי להכביר במילים, שיר היום:
Pearl Jam - Immortality

* חשוב לי לציין את האלבום כנקודת מיפנה עבור מהו שיר רוק אלטרנטיבי.
שימו לב לשירים כמו Spin the Black Circle או Satan's Bed שהיוו תפנית באיך שיר רוק מודרני נשמע בזמנו.
אין ספק שהפו פייטרס, אולי החבר'ה הכי גדולים במה שנקרא סצינת הפוסט-גראנג', למדו דבר או שניים מהאלבום.


יום שישי: #73
יש כמה להקות שהן נוסטגליה.
חבר שלי קרא לזה בעבר "חסד נעורים", למרות שאני דיי מתנער מהמושג הזה - אני לא אשמע להקה סתם מתוך הרגל או כי "אוייייי איזה מאמי", אבל אני כן אנצור זכרונות נורא מיוחדים עבור מספר להקות, אלבומים ושירים שהרכיבו חלק מהפאזל "שנות נעוריי".

אחד האלבומים החשובים בפאזל הזה הוא So Much For the Afterglow של להקת האלטרנטיב רוק 90' קלאסי Everclear.
"כל כך הרבה.." הוא אלבום נהדר שעושה הכל נכון, אבל שום דבר לא בומבסטי מדי. פשוט אלבום לנגן את כולו ולהרגיש טוב עם עצמך.
האלבום מככב לי במפ3 כבר מספר חודשים ובזמן שהלכתי לי לרכבת השיר עלה לי ואמרתי "וואו".

שיר היום הוא:
Everclear - Sunflowers

השיר הוא אחד השירים היותר כבדים-פאנקים שהאלבום מציג וכמו שניתן לשמוע, הוא לא כזה עף על עצמו.
שיר אדיר שיגרום לכולכם ללכת לחפש את הפלאנל שבארון + ידבק לכם לראש חזק = מומלץ.


יום שבת: #74
שיר היום, זאת אומרת באמת של היום, הוא יהיה הפעם הראשונה שיש שני אומנים ישראלים באותו שבוע.
למרות שאם נהיה כנים לגמרי, אומנם החבר'ה הם מוזיקאים ישראלים בהגדרה היבשה, אבל הם הרבה יותר דיפלומטים-שגרירים ובעצם הסיבה היחידה שעוד מוכנים לסבול אותנו בעולם הערבי.
כןכן, אני מדבר על ענקית המטאל האוריינטלי, או אם נהיה כנים, המטאל המזרחי(!) Orphaned Land.

אורפנד לנד, או בשפת הקיצור המוכרת פשוט "אורפנד", הם להקת העולם הגדול רק קצת אחרת.
התחילו בישראל בשנת 1991 כלהקת דת'\דום מטאל ופרצו לתודעה העולמית רק בשנת 2004 עם אלבומם השלישי Mabool (אלבום שלישי אחרי שלוש עשרה שנים!).
שם האלבום נראה לי אומר הכל - הוא גם מספר את סיפור המבול של נוח עם תיבול הגירסאות הנוצרית, המוסלמיות והדימיוניות שבראשו של קובי פרחי הסולן והוא גם הציף את מד הביקוש של הלהקה.

בגלל סגנונם הייחודי שמשלב כלי נגינה, קטעים מהתנ"ך והקוראן וסלסולים עם המטאל והגראולינג, מצאו אורפנד מופיעים לא רק בפסטיבלי מטאל כגון Wacken אלא גם בפסטיבלי רוק בעולם הערבי כשטורקיה היא גדולת המארחות. לא שיגרתי? בהחלט..

נראה לי שלא הכביר במילים והפנה אתכם לכתבה מדהימה שערוץ 2 עשה על הלהקה.
כמובן שכיאה לכתבת פריים טיים היא מנסה גם לסחוט מידע "מרגש", אבל מצד שני שלהקת מטאל, ועוד כל כך זרה למיינסטרים, מקבלת כתבה מלאה בפריים טיים של ערוץ 2?!
בבקשה, הרי לכם הכתבה

אבל מה עם שיר היום? הנה הוא:
Orphaned Land - The Kiss Of Babylon/The Sins

שיר היום נבחר כי הוא התנגן לי לא מעט במפ3 בזמן האחרון ובעיקר כי הוא היה השיר האחרון שמפ3 שלי ניגן במלואו עד שנגמרה לו הסוללה.
השיר מציג את אורפנד על כל גווניה המדוברים, מזרחית ודומית (doom metal), גראולית ומסלסלת ופרוגרסיבית ונותנת בראש.


זהו זה, הפוסט המשולש.
מקווה שנהנתם, כי אני מאוד. עכשיו פיפי ולישון!

החייזרים נוחתים! #71

אני יוצא מהרכבת לאחר קצת פחות משעתיים של נסיעה רצופה בה, מותח רגליים, או לחלופין נזכר שהן בכלל קיימות לאחר יממה מלאה בקיפולן בכדי לא להפריע לשלל בני האדם שישבו מולי מלהירדם.
בכל מקרה יצאתי מהרכבת ושלפתי את המפ3 שלי אחרי נסיעה שלמה שהוא היה כבוי, שם את האוזניות באפרכסת ומאזין לליין סאונדגארדן שעשיתי לעצמי אתמול.

החלטתי לאחר שני שירים שהגיע הזמן לרענן ובעודי מתלבט אם לבחור במצב אקראי מוחלט או לבחור בלהקה או אלבום מסויים אני נופל על להקה שגיליתי לפני כחודש במקרה דרך היוטיוב בשם The Aliens.
לאחר שגיליתי את החייזרים לפני כחודש מיהרתי להוריד את אלבום הראשון שנקרא Astronomy For Dogs אולם לא האזנתי לו אחר כך.
אך כשרעננתי את המפ3 שלי בסופשבוע האחרון החלטתי לצרף את האלבום הזה גם, להביא לו הזדמנות אמיתית ולא לתייג את החייזרים כעוד להקה אזוטרית שהכרתי.

שיר היום הוא השיר ששבה את ליבי ברגע שלחצתי על כפתור הOK במפ3 בבחירת הלהקה.
שיר היום הוא:
The Aliens - I Am The Unknown

כשהאזנתי לשיר השכל שלי התפוצץ לכל כיוון בגולגולת.
"הדבר הזה זה הפינק פלויד של המאה ה21!!!!" אמרתי לעצמי, כשריבוי סימני הקריאה מציין את האורגזמה המוזיקלית שחוויתי.
משחק מרהיב של קולות רקע הרמונים, אווירה פסיכדלית אך עדיין נעה על הגרף של האפל והפופי, סולו גיטרה שמחזיר לסוף שנות ה60 ותחילת ה70 הפסיכדליות והפקה מהוקצעת שלא מעבדת את האווירה המיוחדת של ה-Dream Pop משנות ה80.

פשוט חובה עליכם!

גשם של תקווה #70

בעודי כותב את הפוסט הקודם לפני מספר דקות, אני מרים את ראשי מהצג וקולט מהחלון טיפות קטנות וכבדות שזולגות מגג ביתנו לרצפה.
התיאור הקסום הזה (ועוד לא כתבתי על עץ השסק שברקע!) העלה בי ישר את שיר היום.
תחילה חשבתי ששיר היום יבחר כשאהיה ברכבת בדרכי לירושלים (תחרות ספוקן וורד!), אבל באותה שניה כל סדרי העולם השתנו.

שיר היום הוא:
Manu Chao - Rainin' in Paradize

Manu Chao הוא בחור נורא מעניין.
הוריו גדלו בספרד אך ברחו לצרפת, שם גדל, כדי לחמוק מהדיקטטורה של הגנרל פרנקו בספרד של זמנים אלו.
בצרפת הוא גדל לצד אנשי רוח שהיו מכרים של אביו. הילדות שלו הייתה השפעה לשירים שיכתוב לאורך השנים.
הוא גדל בבית של העולם הגדול והתאהב במוזיקת פאנק\רוק'נ'רול בריטית (לדוגמת הג'אם, הקלאש וד"ר פילגוד) שהיוו את הצד ה"רוקי" שביצירותיו.
מצד השני, הבית שלו גם היה נורא מחובר לשורשים וסגנון הנגינה שלו תמיד הכיל קורטוב ספרדי.

הוא הקים את הלהקה Mano Negra עם אחיו בשנת בשנת 1987 והם זכו להצלחה ברחבי אירופה, כשהם פונים לקהל רחב כשהוא שר בספרדית, פורטוגזית, צרפתית, ערבית, אנגלית ולעיתים עושה "עוונטות" עם שפות אחרות.
ב1995 התפרקה הלהקה ומאנו יצא לסולו, מבלי לוותר על ליצור מוזיקת רוק עם ניחוח עולמי ואף הגדיל את השפעות הרגאיי בתוך המוזיקה שלו.

"גשום בגן עדן" הוא אחד השירים הבודדים שאני מכיר שלו והוא גם הראשון שהכרתי.
הכרתי אותו ב2007, כשהוא הוציא אלבום נוסף אחרי הרבה זמן המתנה במטרה לחזור ולקרוע את אירופה, והשיר הזה נוגן לא מעט בVH1 הבריטי, אליו אנו מחוברים בישראל.
השיר תפס אותי בגלל הקליפ בשחור-לבן (שהבחירה בזה במאה ה21 הייתה קצת תמוהה בעיניי) אך עדיין מגניב והעובדה שהבחור עשה מוזיקה מגניבה ולא באנגלית.
מאז תמיד שיש גשם השיר הזה קופץ לי לראש.

יום טוב לכולם!

חאפלה תימנית #69

כןכן, שיר היום גבירותיי ורבותיי הוא:
הפרויקט של רביבו - תן לזמן ללכת

למה הוא שיר היום (אתמול)?
גם כי לפי דעתי מוזיקה מזרחית שהיא מנוגנת ולא מעובדת, כמות היפ הופ או סגנונות מודרניים אחרים כיום, היא זהב טהור.
זה רימיינדר קטן שמזכיר לכולנו שההגמוניה של הרוק על ה"ידע" לנגן היא לא מלאה וכשעושים את זה מנוגן באמת על שלל קשת הכלים והצלילים, יוצא פרויקט איכותי וערב לכל אוזן.

אבל הסיבה האמיתית היא המורה נהיגה שלי.
מה שאני אוהב במורה נהיגה שלי שהוא ערס אינטלקטואל. לא כמו הבדיחות של נאור ציון שהוא ערס עם משפטי "חוכמה", אלא באמת מפוצץ בפוזה של הבחור השרמנטי והמחוספס אבל ממש עם קלאס.
ומאז שיצא הפרויקט של רביבו מספר נושאי השיחה שלנו עלו פלאים, על ההיסטוריה של מוזיקה מזרחית בארץ, דרך הגזענות ועד ההסתה כנגד רבין.
וגם זה שהייתה לו בעבר חברה תימנייה ועל פי זה הוא יכול להעיד באובייקטיביות שכל מה שניתן לחזות בקליפ, מגוחך כמה שהוא נראה, הוא אמיתי לחלוטין.

האביב הגיע קצת באיחור #68

Imani Coppola היא אולי אחת מיוצרות המוזיקה הכי מעניינות.
כי פסנתרנית, כנרית וכמובן מנגנת על הכלים ה"קונבנציונליים" יותר.
אני מכיר רק אלבום אחד שלה ששמו הוא "שחור ולבן", אבל אני שומע אותו מעל לשלוש שנים ויש סיבה למה אני מכיר כמעט כל שיר לעומק.

הסגנון של אימני נע על הפופ-אלקטרו-רוק-סתם-ניסיוני ובקטע קיצוני!
כל שיר יכול להיות שונה לחלוטין מהרצועה שלפניו באלבום.
והכל יהיה בחן אלגנטי אך עדיין פופי ומלא בגרוב קיצבי.

שיר היום הוא:
Imani Coppola - Springtime

תנסו להאזין לקלידים הג'אזיים של השיר ואם תיעו איתו עד לדקה האחרונה, מובטח לכם סולו כינור משגע.

פרט חשוב בהבנת הסטייל של אימני - היא חתומה על פרוייקט המופת של פאטון Peeping Tom ואף חתומה בלייבל שלו Ipecac Records.

כל שכן צריך בנק #67

לכבוד יומהולדתה של רוית, הכותבת המשלימה העיקרית של הבלוג הזה, יש לי חצי הקדשה בשבילה.
אחת מהלהקות האהובות עליה היא Interpol להקת האינדי רוק האפלה והותיקה מניו יורק.

שיר היום הוא של הסולן שלהם.
למעשה לא ידעתי שפול בנקס הוא הסולן שלהם, עד שלא גיגלתי את השם הזה, לאחר ששמעתי כי הבחור מופיע כעת עם The Neighbourhood מהפוסט הקודם.
למעשה לא ידעתי שהוא עושה אלבומי סולו, או שהוא אמן ותיק, לפי השיר הראשון ששמעתי מהאלבום החדש שלו (יצא בסוף אוקטובר).
השיר נשמע אפל בריטוני, קיצבי ואלקטרוני בדיוק במידה הנכונה.

אז בלי להכביר במילים מיותרות, קבלו את שיר היום:
Paul Banks - The Base

ויקיפדיה לא טורחת לספר לנו מספיק על פול בנקס, לפחות לא משהו מעניין.
למרות שאני כן רוצה לציין לטובתו שבעידן הפוסט-גראנג' האמריקאי, בו כולם ניסו לשיר כמו קורט קוביין בעיקר, הוא אמר שהוא אפילו לא מנסה לחקות את האומנים אותם הוא מעריץ מתוך הבנה כי הוא פשוט לא יכול לעשות את זה. בחור שמבין עניין!

בא לשכונה בחור חדש #66

מה שאני לא סובל באינדי היום זה שהוא פשוט ערימה של קיא.
ברחבי אמריקה, בריטניה ואוסטרליה צצות להקות אינדי כמו פיטריות אחרי הגשם, ובזמן האחרון המאזן נוטה לכיוון האינדי-פופ-אלקטרוני ופוסח על הפוסט-פאנק-גאראג' - לשעבר נקודות האור של תעשיית המוזיקה העולמית.
קצב הגעתן משול למהירות שבה אייל גולן מוציא סינגל, לעומת קצב נפילתן שמשול ל"הצלחה" של רוני סופר-סטאר.
ובאופן מפתיע לכולם יש צליל חמודי, סולן ששר כמו אישה או סולנית ששרה כמו אישה שחיה בעולם ורוד ולכולם אין אופי.
בקיצור, כמו שאמרתי - קיא.

אבל בתוך כל החרא הזה, ויסלחו לי כל קוראי Pitchfork למיניהם, אם הם מסתובבים כאן, יש רק נקודות אור מעטות בלבד!
היום גיליתי את אחת מהן. להקה נורא חדשה, עדיין בלי אלבום וערך בויקיפדיה (מה הופך אותם ליותר מינורים?) אבל עם EP חדש דנדש ושלושה קליפים בHD (מצד שני, גם ללוקץ' יש כאלה..).

מה שמייחד אותם לפי טעמי משאר הקיא ואפילו עושה אותם מיוחדים, היא הבחירה המודעת שלהם לעשות מוזיקה שהיא הרבה יותר אפלה מחבריה המתקתקים. הסאונד אלקטרוני והביט הכבד בעוד שהם אינם מוותרים על להיות קליטים, הופך אותם לפי דעתי לאחד הדברים המרעננים ששמעתי בזמן האחרון.

שיר היום הוא:
The Neighbourhood - Let It Go

מומלץ גם לצפות בקליפ, ביקורתי נורא.

* כל הקליפים שלהם בשחור לבן, לחדי ההבחנה.

דאבל-אפרו, בבקשה #64-65

טוב, אז מפאת השעה וגם מפאת זה שניגררתי לצערי שוב לפוסט כפול, החלטתי לעשות אותו בהמשך לקו המוזיקלי של השבועיים האחרונים - שחור וקיצבי מתמיד.

השיר הראשון הוא:
Funk'n'stein - The Message

פאנק'נ'שטיין זכו במשבצת הציונית של השבוע.
הם הביאו את הפ'אנק שמתבסס על כלי נשיפה ושמחת רחוב טהורה לישראל אחרי שנים שהוא היה כבר מת באמריקה ונזכרו בו רק בסימפולי הרכבי ראפ.
אני מאמין שייצא לי לפרט עליהם עוד בהמשך.

בנוגע לשיר היום, אז למעשה הכרתי את השיר לפני שלוש שנים, בתקופה בה אלבומם השני יצא ושיר זה היה לסינגל הראשון ממנו. הייתי מסתובב מבסוט מהחיים ברחובות ירושלים כשהשיר הזה בוקע לי מהטלפון הסלולרי (התקופה בה המפ3 שלי היה הרוס).

השיר השני הוא:
The Roots feat. Erykah Badu - You Got Me

The Roots כשמם כן הם.
הם להקת היפ הופ, כן כן, הדבר הזה שכמעט ולא קיים היום. והם הדגל בתחום כיום.
למה התכוונתי? הם השורשים של ההיפ הופ, כשבתחילת דרכם אפילו היה להם חבר קבוע שהיה עושה ביטבוקס, דבר שנשכח מתעשיית ההיפ הופ המיינסטרימי עוד בתחילת שנות ה80!

תחילה על משבצת שיר היום רציתי לשים את השיר The Seed 2.0v אולם כשניסיתי להסביר לאנשים קצת מה האופי הכללי יותר של דה רוטס, נזכרתי בשיר הנ"ל וידעתי שהוא יתאים.

השורשים ידועים בשיתופי הפעולה הרבים שהם עושים, אותם נשמע בעיקר בשירי הנאו-סול שלהם.
שיר היום הוא אחד מהם והיה ללהיט בסוף שנות ה90 שזינק גם להם וגם לאריקה (זמרת סול נהדרת) את הקריירה.

אני אשפץ קצת יותר בסופשבוע.
עד אז - לילה טוב עולם!

שחור זה קשוח #63

שיר היום הוא שיר נושא של סרט אקשן חדש והשם שלו לא מתיימר ליצור רושם אחר.
מצד שני הוא נעשה בשני שלישיו על ידי אולי המוזיקאים הכי לא קשוחים שיש; השליש הנותר הוא ללא ספק אחד הקשוחים אך מתוחכמים שתוכלו למצוא.

גבירותיי ורבותיי, קבלו את שיר היום שהוא כולו על טהרת המוזיקה השחורה:
The Black Keys and RZA - The Baddest Man Alive

The Black Keys הם צמד מוזיקלי (גיטרה ותופים) שמהווים את האחים הפחות-פאנקים אך לא-פחות-בלוזים של ג'ק וואייט (המוח מאחורי The White Stripes). סיכום: חננות לבנים גאוני מוזיקה.
RZA הוא אחד הראפרים המובילים בהרכב Wu-Tang Clan, אך יותר מזה הוא גם נגן בשלל כלים, מפיק וסופר. סיכום: בדסט מן אלייב, אך רגיש ומוזיקלי.

השיר הזה שלהם משלב בין שתי סגנונות מוזיקה שחורות בטהרתן, לכדי צליל חצי-חדש וייחודי. בלוז-ראפ אם מתעקשים.
פשוט שיר כיפי להעביר איתו את היום ולמלמל את השורה I'm the baddest man alive.. שוב ושוב ושוב...

* המפגש בין שני האומנים אין הוא ראשוני.
בעבר הוציאו הבלק קיז אלבום שלם שנקרא Blakroc ששמו קצת מרמז על תוכנו. אלבום שכולו שיתופי פעולה עם ראפרים (אפילו עם סימפול של דירטי אולד באסטרד ז"ל) מובילים ומכובדים, כש"פלואו" הראפ שלהם מושתת על קצת הבלוז-רוק-גראג' הצמד מאוהיו.

לא, ילד המאה ה21! #62

אז החלטתי לעשות פוסט תגובה לאתמול.
תשכחו את כל מה שלמדתם על הילדים של המאה ה20 ותכירו את הילדים של המאה ה21 כפי שהפאנק חזה שיהיו.

שיר היום הוא קאמבק נוסף של ענקית הפאנק Bad Religion, אז תכינו כולם את הרמקולים שלכם ל:
(Bad Religion - 21st Century (Digital Boy

ילד המאה ה21 הוא אחד השירים הכי מזוהים עם בד רליג'ן והיה לסינגל הכי מצליח שלהם (מקום 11 במצעד הרוק האמריקאי).

השיר יצא במקור מהאלבום השלישי בטרילוגיית אלבומי המופת חצי-קאמבק שלהם בשנות ה80 (Suffer - No Control - Against the Grain) וחודש שוב בשנות ה90 בגירסה נקייה יותר כשחברת התקליטים, שבד רליג'ן חתמה בה, ביקשה שהאלבום שלהם Stranger Than Fiction יכלול שיר שיהיה מספיק קליט לסינגל.

אבל האמת שהסיפור האישי שלי עם השיר הרבה יותר מעניין מכל זה.

בתחילת כיתה י' צילמתי את עצמי שר את השיר ובגאון גדול העלתי אותו ליוטיוב - מקובל רצח בימינו, אז אולי קצת פחות; אין הבדל בתשובה של "אז כמה מביך זה היה".

התגובות שקיבלתי נעו על הציר שבין "אחי, יש'ך נשמה.. אבל אפס יכולת שירה" לבחור אמריקאי שציין "הוא דומה לבוראט!". תכלס גם אפשר להבין אותו - הייתי לא מגולח או מסופר.

לאחר שנה וקצת נאלצתי למחוק את הסרטון גם מפאת ההכרה כי הייתי גרוע וגם כי חניכים בקן בו הדרכתי התחילו להריץ שמועות שיש סרטון כזה שעומרי המגניב שר.

מעמדי שעומרי המגניב היה נתון לערעור. אז מחקתי. ומהר. ואז הסכנה חלפה. 1:0 לי.

אבל דבר אחד למדתי מהשיר הזה - זמר, כמה שאני אוהב לשיר, אני לא אהיה, אבל תמיד אפשר לפנות לראפ.

לכל הנוסטלגיים או מעוניינים לצחוק על חשבוני - כיום אין עותק של הסרטון הזה בכלל.

נשבע לכם שלא. ביחיאת עיוני לא.

ילד המאה ה20? #61

מעולם לא ידעתי על להקת הרוק הבריטית T.Rex יותר מדי.
אבל תמיד ידעתי משהו אחד שהספיק לי להבין שיש בהם עוצמות אצורות מדהימות.
הדבר הזה הוא שיר היום שנבחר כיוון שנוגן היום ברדיו בדרכי העקלקלה חזרה לנהריה מיום מייגע בנתניה.

אז גבירותיי ורבותיי
T.Rex - 20th Century Boy

כן, לכל החושדים T.Rex זהו קיצור של טרינוזארוס רקס, אותו דינוזאור איימתני מכל סרטי פארק היורה ודומיהם.
אולם כשהשם המלא נבחר ללהקה, הם גילו שיש כבר להקה תחת השם הזה ונאלצו לקצר את השם מחשש לתביעה.
שינוי השם בשנת 1970 היה ללהקה גם שינוי ברוחה; הסגנון שלהם עד אז התהלך על פולק-פסיכדלי, אך כשהשם השתנה כך גם הסגנון, שנהיה הרבה יותר הארד רוק - רוק 'נ' רול מלא בגלאם.

השיר הזה הוא אחד השירים הראשונים ששמעתי בכיתה ח' שפתח לי את הראש לאותה מוזיקה ישנה עם קליפים בשחור-לבן, אותה מוזיקה שברחתי ממנה כמו מאש בטענה מגוחכת כי היא כבר "פאסה"

שיר מדהים מלא בחן וקולות רקע, אך עדיין פאנקי ובועט כמו ה-Stooges שכבר שובחו בבלוג.

בחזרה ל8 מייל #60

שיר היום זכה לכבוד הזה מסיבה פשוטה מאוד - הוא היה שיר המקלחת לי לאורך כל השבוע האחרון.
זה מאוד מכובד אני צריך להגיד.

בנוסף שיר היום הולך להיות השיר הראשון שהוא לא שיר אלבום, אלא Mashup (מאשאפ: שילוב של מספר שירים, לרוב שניים, לכדי שיר אחד) של יוצר מאוד מוכשר, צעיר, אמריקאי ואלמוני בשם Jeff Waters.

שיר היום הוא:
Jeff Waters - Eminem Vs Amy Whinehouse - Back to 8 Miles

כמו שניתן לראות בצורת כתיבתי, לרוב כותבים מאשאפ כשסימן הVs מפריד בין האומנים המשולבים.

השיר משלב בין אחד הראפרים הכי גדולים לאחת הזמרות הכי גדולות בשני שירים שלבד יכולים לסכם את הקריירה של כל אחד מהם.
קצב הראפ של אמינם מואט לטובת סינטזה מושלמת עם המנגינה המרגשת של איימי, דבר שלא מורגש כפגיעה באיכות הראפ.
ואז כשהוא מסיים לכעוס נכנסת איימי עם "We only said goodbye..." עם קולה המיוחד ומשלימה פה פסיפס מדהים, מרגש והכי חשוב - קליט.

*היה חשוב לי לציין את ג'ף ווטרס תחת האומן למרות שבדר"כ אין זה נהוג במאש-אפים, מכיוון שאני באמת חושב שהוא היה יצירתי לאין שיעור והוליד לעולם את אחד המאש-אפים המוצלחים שהוא ידע.

חבר'ה, יום המרמיטות! #59

מתי מישהו שמע שלהקה מעיפה חבר שלה מכיוון שהוא פשוט טוב מדי?

נוסיף לזה שהוא אמור להחליף חבר להקה שמת!

אני מתכוון לגדול נגני הבס ברוק בכל הזמנים Les Claypool. 

ב1986 לאחר שבסיסט ענקית המטאל Metallica קליף ברטון נהרג כתוצאה מתאונת דרכים, התחילו לאחר האבל חברי הלהקה באודישנים לנגן חדש בעמדת הבסיסט.

לס קלייפול שהיה חבר טוב של הלהקה הגיע לאודישנים, אולם הם אמרו לו שהוא פשוט טוב מדי לסגנון של הלהקה וכדאי שימשיך לעשות את הקטע שלו. נשמע כמו נפנוף? אולי קצת, אבל זו הייתה המציאות לגמרי וכל מבחן אובייקטיבי יעיד שהוא באמת בסיסט יותר טוב מכל אחד מהבסיסטים שניגנו במטאליקה.

ומה היה ה"קטע שלו"? להקה שנעה על הציר של פ'אנק ופרוגרסיב מטאל.. כן.

הלהקה הזו התחילה להתגבש תחת השם Primus סופית רק ב1989 והוחלט כי הם ישארו טריו - בס, גיטרה ותופים.

האלבום הראשון שהם הוציאו, לאחר חודשיים של נגינה ביחד בלבד, היה דווקא אלבום של הופעה חיה מוקלטת (שמע).

האלבום כלל כל מיני חומרים שקלייפול כתב לאורך שנותיו עם הלהקה ומהווה את אבן היסוד לצליל הלהקה.

אפילו עשר שנים קדימה מצאת האלבום המדהים ההוא, Suck On This אגב, ניתן למצוא שירים שנוגנו בלייב וכעת השתרבבו לתוך אלבומי סטודיו בגירסה מהוקצעת.

שיר היום אגב הוא:

Primus - Groundhog's Day

שיר שנכנס ישר לאלבום הסטודיו הראשון של הלהקה.

תהנו. בהמשך היום שיר נוסף! 

תיק סטן #58

לכל מי שפספס עד עכשיו - שלום, קוראים לי עומרי ואני חובב מוזיקה.
כל כך חובב מוזיקה עד שאני יכול להחשיב כבילוי לילי שיטוט בויקיפדיה בקריאה על להקות ואמנים נידחים (אחרי הבילוי הלילי עם החברים המוחשיים שלי, כן? יש לי חברים - נשבע!).
אבל לנצח ישארו כמה קצוות פרומים, אותם סיפורים מאחורי האומנים שעדיין לא יושבים לי עד הסוף כמו שצריך.
והדרך היחידה לחבר בין כל הקצוות היא לקרוא עוד בויקיפדיה!

הפעם אני סוגר את תיק Stan שירו האלמותי של הראפר Eminem וחצי סימפול-חצי שיתוף פעולה של הזמרת Dido.
אז גבירותיי ורבותיי לפני הצלילה, קבלו את שיר היום:
Eminem feat. Dido - Stan

אז ככה, לכל מי שחשב\תהה\התבלבל\שיקרו לו\שיקר - סטן זו עלילה דמיונית לחלוטין.
לאמינם מעולם לא היה מעריץ כה משולהב ואובססיבי.
אולם השיר כן מושפע מהתאבדות דודו של אמינם בשנת 1992 (השיר יצא בשנת 2000).

השיר נחשב לאחד השירים הגדולים של ההיפ הופ המודרני ושל אמינם בפרט ומתעסק, כמרומז פיסקה לפני, באובססיה של מעריץ שמאבד את שפיותו כשאמינם לא עונה למכתביו.
בנוסף הוא שידרג את מעמדה של Dido כזמרת.

התיק נסגר!

* בשנת 2001, עוד לפני שהספיקו להתפרק, הוציאו צמד הסטנד-אפיסטים הגדול של ישראל "אסי וגורי" עם הזמרת מירב שביט בצוותא שיר בשם "חן" על מעריץ אובססיבי ללא אחר מאשר יגאל בשן!
לא מאמינים? בבקשה!

יום אחד #57

בצל סוף המבצע - בתקווה כמובן, אני רוצה לשים שיר תקווה לפיוס כלשהו.
מאחר שמשבצת הישראלי כבר נלקחה השבוע ע"י טיפקס, נאלצתי לוותר על "שיר מלחמה" של מוקי הגבר; אין מה לדאוג זה עוד יהיה שיר היום.

שיר היום הוא:
Matisyahu - One Day

כמובן שאין אני מחויב לישראלי אחד כל שבוע, אחרי הכל זה כמו ה"חוק הרוסי" בליגת הכדורסל הישראלי - מינימום ולא מקסימום, אבל רציתי לעמוד בזה על מנת לגוון גם קצת יותר את המוזיקה הלועזית של הבלוג.

מתיסיהו, או החרדי ההוא מאמריקה, הוא אמן יהודי-אמריקאי ולשעבר שייך לזרם החסידי, אפשר נחשב לפינת חמד אצל חובבי הרגאיי כיום בכל העולם.
מתיסיהו אימץ לעצמו את הכינוי משם לידתו מת'יו.

את המורשת היהודית ינק מת'יו החל מלידתו באמריקה כשלמד ב"היברו סקול", הלך לבית הכנסת ובסופו של דבר אף למד בישיבה בשכונת נחלאות בירושלים.
את מורשת המוזיקה שלו הוא ינק בגיל הבגרות דווקא מלהקת הג'אם רוק Phish שבסגנונם החופשי וגרובי הוביל בסופו של דבר לפניה לתחום הרגאיי.

מתיסיהו חיבר בין שני שורשי היניקה שלו ובשנת 2004, תוך כדי שהיה תלמיד ישיבה, הוציא את אלבומו הראשון תחת לייבל JDUB, לייבל מוזיקה יהודי אמריקאי שמעודד יצירה יהודית והדברות דרך יצירה ללא מטרות רווח.
האלבום היה קרש קפיצה אדיר למתיסיהו ופתח לו דלתות למפיקי ענק בתחום הרגאיי וחשיפה עצומה; לראיה, החל מהאלבום השני שלו כל אלבום טיפס למקום הראשון במצעד אלבומי הרגאיי האמריקאים.

בשנה האחרונה חזר מתיסיהו בשאלה, הוריד את הזקן אך גם ציין כי זו הייתה תקופה מעניינת ונורא מלמדת עבורו ואין זה אומר דבר על הזדהותו עם המורשת היהודית ועם זהותו הגאה כיהודי.

* כמו שצויין בעבר, רק בהפוכה.
להקתו של מתיסיהו היא Dub Trio נגנים ענקים בתחום הרגאיי, היפ הופ ומטאל.

לודומניה #56

שלום לכולם!

נבצר מעומרי לכתוב כאן היום מכיוון שהוא נתון לחקירה בקשר לפעילותו בכנופיה אלימה שדורשת את איחודם של היי פייב. אבל אל חשש, שפחתכם הנאמנה התעלמה באלגנטיות ממחויבותה למלא את מקומו, האצילה סמכויות והפילה את האחריות על חברה האהוב לאון.

נעים להכיר, אני לא לאון.


למרות שאני בא מז'אנר המטאל טענתי הרבה זמן שטיב היצירה המוזיקלית ביחס לאדם נקבעת משני גורמים

עיקריים: טיב האמן ומידת החיבור הרגשי בין המוזיקה למאזין (מה שתלוי מאוד במצב הרוח ולא רק בהלך רוח הכללי של האדם).
כדי להוכיח את הטענה הזאת תמיד אהבתי לחפש מוזיקה ממש טובה בכל מיני סגנונות שלא קשורים אליי ואולי אפילו סגנונות שמהם אני אמור לסלוד מתוקף היותי מטאליסט רוסי, כדוגמת מזרחית וזמר ים תיכוני סוחט דמעות.

היו לי כמה אופציות להשמעה אבל לא רציתי ללכת רחוק מדי אז בחרתי בלהקה בשם Hayseed Dixie.

משמיעה ראשונה אפשר כמעט בוודאות להבין שמדובר בלהקה שמנגנת באחד מתתי-הסגנון של הקאנטרי (בלוגראס במקרה שלנו. הסבר למתקשים בנושא הבלוגראס יתקיים אם וכאשר עומרי ישוחרר ממעצרו, כי לי אין מושג בנושא).
בכל מקרה, אם תנסו לבטא את השם של הלהקה אולי תשימו לב שההגיה מאוד מזכירה שם של להקת מטאל מפורסמת אך לא מוצלחת במיוחד (לדעתי), AC/DC. זה לא מקרי: הלהקה התחילה את דרכה בעשיית קאברים לשירים של AC/DC, המשיכה עם קאברים ללהקות מטאל אחרות וכמו הרבה להקות מוצלחות שהתחילו מקאברים מיוחדים למטאל (Apocalyptica, Van Canto) גם הם עברו בסוף לחומר עצמאי.

השיר שבחרתי לדעתי כל כך טוב שהוא עולה על המקור:

Hayseed Dixie - Ace Of Spades

והגרסה המקורית של מוטורהד למתעניינים.

עכשיו גם בבתי הקפה לא שקט #55

לפני מספר ימים התוודעתי לזה שקובי אוז מוציא בשיתוף עם תאטרון באר שבע מחזמר המבוסס על שירי טיפקס.
לכתבה המלאה לחצו כאן.

צפיית הכתבה העלתה בי המון תחושות.
ההורים שלי שניהם ילדים לעולים עדות המזרח (אימי מרוקאית ואבי אף עלה מפרס בגיל שנה) ולאורך החיים שלי התחנכתי בגאון למאכלים של שתי העדות.
השיח המקופח מעולם לא היה ניכר. רבות גם בגלל שהדור הראשון כמעט ולא הרים את ראשו בכלל - הרי מי הם בכלל שיתלוננו על קיפוח, הרי הם יהודים "מיובאים" ולא פעם דאגו להבהיר להם כי הם סוג ב' (לדוגמה, כתבה מהארץ בשנת 49': גזע שלא ידענו כמותו בישראל, מדובר באנשים פרימיטיבים ביותר. רמת השכלתם גובלת בבערות גמורה, וגרוע מזה, הם חסרים לגמרי את היכולת לקלוט משהו רוחני...).

אצל ההורים שלי המצב שונה.
בעוד אימי מנסה רבות לטשטש את קשיי העליה של משפחתה, אחרי הכל עלו למושב וחיו בפינה שלהם, אבי לפעמים גם לא מתבייש להאשים את המערך במילת הגנאי הגזענית "צ'חצ'חים" ולא לסלוח - לפעמים, הוא רחוק מלהיות טוטאלי.
תמיד השיח המצומצם הזה הרגיש לי נוראי.
אני לא קורא לאידיאולוגיה של פנתרים שחורים אמריקאית של שלטון המזרחים, למעשה הפנתרים השחורים בישראל בזמנם אף לא קראו לאידיאולוגיה קיצונית שכזו, אבל אני כן דורש להוציא את השד העדתי מהבקבוק שאליו הכניסו אותו לאחר מבוכת הפנתרים והמהפך - רק בהדברות עליו נוכל לצמצם את הפערים התרבותיים של כל עדות ישראל, כי השיסוע העדתי החריף, והפריפריה התרחקה מהמרכז והגזענות שזה יוצר כלפי הערבים רק גדלה.

אבל אני גם קורא לזה בדרך החיוב כפי שאני מאמין לקרוא בתוכן הסמוי שבכתיבתי.
ואני מעריץ אנשים שיודעים לדבר על זה בדרך אינטליגנטית כמו קובי אוז, שיודעים להביא את התוכן המורכב הזה בצורה שווה גם לפריפריה וגם לאליטה המתנשאת, ואולי להצליח לגרום להם לקצת חשבון נפש.

שיר היום מדבר בדיוק על הפער של ערי "בתי הקפה" לבין ערי הפריפריה; למרות שהיום כבר בתי הקפה כבר לא כאלה שקטים.
קבלו את:
טיפקס - יושבים בבית קפה

לילה טוב ילדוד'ס!