וכן, מבחן הזמן לא אכזב אותנו, הקפריזה הצליחה להחזיק לפחות יומיים!
אז בלי להכביר במילים השיר של היום הוא אחרי התלבטויות רבות הוא:
Clutch - Profits of Doom
יש 2 להקות שתמיד כשחיפשתי אותן בויקיפדיה הייתי צריך להוסיף בסוגריים (band).
אחת מהן היא Anthrax הענקית האמיתית של הת'ראש מטאל והשניה היא לא פחות מלהקתנו היום - Clutch.
קלאטצ' הוקמה בשנת 1990 ע"י 4 חברים שנשארו עד היום באותו הרכב בדיוק.
ניל פאלון (זמר), טים סאלט (גיטרה), דן מאינס (בס) וג'ין פול-גאסטר (תופים) ארבעה פנומנים שכל אחד מהם יודע ליצור אווירת מתח מהודקת-אך-מלאת-עצבים סטייל סטונר רוק אמיתי אבל עדיין יודעים לקרוע את עור התוף ולתת בראש כמו אלטרנטיב מטאל משובח.
על הציר הזה של סטונר רוק ואלט.מטאל שיחקו חברי קלאטצ' לאורך כל 22 שנות פעילותם.
אלבומם המלא השני שנקרא פשוט Clutch נחשב לאבן דרך בסצינת הסטונר רוק של תחילת שנות ה90, אבל כעת אני הולך להתמקד בחצי השני של הקריירה שלהם, החלק בקריירה שבו הרבה אומנים מוערכים משנות ה90 כשלו הן מסחרית, הן אומנותית והן קיומית (פשוט התפרקו) - שנות ה2000!
אז עברנו את באג 2000 ויחד איתו את את האלבום המצויין שלהם שהוקלט ב00 ויצא ב01 ששמו הוא Pure Rock Fury (מדויק, לא?) והגענו לשנת 2004, השנה בה יצא השיר המדובר באלבום המופת (לפי דעתי) Blast Tyrant.
מבחינת הלקה האלבום הצליח לשבור את אווירת הסטונר רוק עוד קצת, דבר שהתחיל לדעוך מעט מכשעצמו עם תחילת שנות ה2000 וידע לספק יותר רגעים קשוחים ונותנים בראש.
לצד זה האלבום גם סיפק תחושה חיה יותר, או במושגים שאני יותר מתחבר אליהם, תחושה "גרובית" יותר.
השירים הרבה יותר קצביים, הדגש את הריף המוביל (או בכלל פתיחה מפוצצת) הוא כ"כ בולט, כל שיר מעורר בך את הרצון החייתי של לתקוע אגרוף במישהו.
אז למה דווקא "ריווחיי הגיהנום"?
הכל בגלל שיש לי סטייה ל"אינטרו" (ריף פתיחה) של בס.
סטייה רצינית.
תהנו!
אז בלי להכביר במילים השיר של היום הוא אחרי התלבטויות רבות הוא:
Clutch - Profits of Doom
יש 2 להקות שתמיד כשחיפשתי אותן בויקיפדיה הייתי צריך להוסיף בסוגריים (band).
אחת מהן היא Anthrax הענקית האמיתית של הת'ראש מטאל והשניה היא לא פחות מלהקתנו היום - Clutch.
קלאטצ' הוקמה בשנת 1990 ע"י 4 חברים שנשארו עד היום באותו הרכב בדיוק.
ניל פאלון (זמר), טים סאלט (גיטרה), דן מאינס (בס) וג'ין פול-גאסטר (תופים) ארבעה פנומנים שכל אחד מהם יודע ליצור אווירת מתח מהודקת-אך-מלאת-עצבים סטייל סטונר רוק אמיתי אבל עדיין יודעים לקרוע את עור התוף ולתת בראש כמו אלטרנטיב מטאל משובח.
על הציר הזה של סטונר רוק ואלט.מטאל שיחקו חברי קלאטצ' לאורך כל 22 שנות פעילותם.
אלבומם המלא השני שנקרא פשוט Clutch נחשב לאבן דרך בסצינת הסטונר רוק של תחילת שנות ה90, אבל כעת אני הולך להתמקד בחצי השני של הקריירה שלהם, החלק בקריירה שבו הרבה אומנים מוערכים משנות ה90 כשלו הן מסחרית, הן אומנותית והן קיומית (פשוט התפרקו) - שנות ה2000!
אז עברנו את באג 2000 ויחד איתו את את האלבום המצויין שלהם שהוקלט ב00 ויצא ב01 ששמו הוא Pure Rock Fury (מדויק, לא?) והגענו לשנת 2004, השנה בה יצא השיר המדובר באלבום המופת (לפי דעתי) Blast Tyrant.
מבחינת הלקה האלבום הצליח לשבור את אווירת הסטונר רוק עוד קצת, דבר שהתחיל לדעוך מעט מכשעצמו עם תחילת שנות ה2000 וידע לספק יותר רגעים קשוחים ונותנים בראש.
לצד זה האלבום גם סיפק תחושה חיה יותר, או במושגים שאני יותר מתחבר אליהם, תחושה "גרובית" יותר.
השירים הרבה יותר קצביים, הדגש את הריף המוביל (או בכלל פתיחה מפוצצת) הוא כ"כ בולט, כל שיר מעורר בך את הרצון החייתי של לתקוע אגרוף במישהו.
אז למה דווקא "ריווחיי הגיהנום"?
הכל בגלל שיש לי סטייה ל"אינטרו" (ריף פתיחה) של בס.
סטייה רצינית.
תהנו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה