סוד ההצלחה #36

אז אומנם את סוד ההצלחה לבלוג איכותי וחי עוד לא מצאתי, אבל כנראה שגם לא חבר מספיק טוב אחד לתגובה אחת, אבל זה כבר סיפור אחר לחלוטין, אהמ - ענת, אז למה יש לי לצפות?

שיר היום הוא:
הדג נחש - סוד ההצלחה

הדג נחש הם ההרכב הכי טוב בישראל. לא משנה כמה אבנים תהפכו, גם ז'אנרים תשמעו ולא משנה שזו בכלל אמירה חד צדדית שאני קובע אותה - זו עובדה.
אני מרגיש שדווקא בפוסט הזה לא ארצה לפרוס את תולדות הלהקה המרגשת שצמחה בירושלים וניבאה יחד עם סגול 59 כי ירושלים לא תהא עוד מוקד עליה לרגל רק של תימהוניים עם זקן ובגדים שחורים, אלא גם של כל אוהבי הגרוב בישראל.

סוד ההצלחה הוא אחד השירים הכי "כבדים" של הדג נחש, כשסאונד שלו הרבה יותר אפלולי (יש סמפל חוזר של קרקור עורב) ונשען על גרוב עמוק יותר.
בנוסף הוא שיר נורא ציני ומבטל כל "ליקוק" מיותר שעל הלהקה לעשות כדי להשתחל למיינסטרים ולפלייליסט של "דודותיכם", כשהם קוראים בפזמון: סוד ההצלחה הוא טקסט שלא מרגיז אף אחד\לחן מתקתק שיווק בדיוק לחג.
ככה זה הדג נחש, החזירו את הקטע של להיות ביקורתי למוזיקה ובגדול.

בקצרה איך הכרתי את הדג נחש.
כשסיימתי את כיתה ח' הבנתי עם עצמי באותה תקופה כי היפ הופ זה לא כזה מגניב וה"מופע של רומיאו" כבר נקלע קשות לשידורים חוזרים בניקולודיאון".
מספר שנים לאחד מכן, כשזפזפתי להנאתי אחרי יום מייגע, נפלתי לפתע על דוקומנטרי על הלהקה בערוץ "הוט: בידור ישראל". התגובה המיידית שלי בדר"כ במצב כזה הייתה לזפזפ ערוץ אחד למטה ולהגיע להוט סנטרל (בזמנו "ביפ"), אבל משום מה באותה פעם לא עשיתי את זה, פשוט זרמתי.
כשפלייליסט של להיטי הלהקה מתנגן ברגע של הדוקומנטרי, לצד ההבנה של "פאק הם כאלה מהפכניים בישראל" הבנתי גם ש"פאק! הם מדהימים מוזיקלית בעצם".
מאז זהו רומן לא נפסק כשבמשך 4 שנים הייתי ב8 הופעות שלהם וכש5 מהן בחינם אין כסף.

לכבוד סנדי #35

שיר היום הוא הרבה יותר אקטואלי מאשר אישי.
כשסופת ההוריקן סנדי מאיימת על כל צפון החוף המזרחי של ארה"ב בגשמים, רוחות עזות וקרה, אני יושב לי כאן בקומונה החמימה והבטוחה בנהריה, מרשה לעצמי אפילו להדליק מזגן על אוורור.

חיפשתי במהלך היום שיר שיתאים למאורע - זמרת, שיר נושא שם, להקה, אלבום או מאהבת של זמר גדול.
ברוב הקטגוריות לא צלחתי, במיוחד כי רציתי לדבוק במקור ולאיית Sandy בצורה הנ"ל כמו הסופה, ולא להתפשר בווריאציות שונות - Sandie או Sandi.
שיר היום הוא:
Bruce Springsteen - 4th of July, Asbury Park (Sandy)

רק על ברוס ספרינגסטין לא ידעתי לספר.
סתם, לא אשקר לשווא, אני לא חובב גדול של ברוס, אך בכל זאת אין ספק שהוא מלך שמרגש ומייצר המנוני רוק כמו שרק "הבוס" יודע לעשות.
אציין רק שבלדת הרוק הזו נלקחה מאלבומו השני (גם הוא בשיתוף עם להקתו - The E Street Band) ראתה אור עוד בשנת 1973 ויצאה כסינגל בגרמניה בלבד, ובכל זאת נחשבת לאחד מהשירים האהובים על מעריציו.

לילה טוב! (:

השילוש #34

זהו, אין יותר אינדינגב, גם לא בקריצה, גם לא בתודה וגם כנראה שלא נתראה שנה הבאה! (תנו לי לסיים 365 שירים, אתם יודעים איזו קריעת תחת זו?! ועוד אין תגובה אחת! בלוג מזדיין מבקש תגובה אחת, וכלום! וכן, שלושת החברים שאיכשהו מקרקרים סביב הבלוג - זה תלוי בכם! רק בכם!)

עכשיו הנושא הזה הוא רציני אז אני אפרוץ את הסורגים ואכתוב בגדול

מי שיתקשר יקבל שיחת טלפון אוהבת!

אה, סבבה? יש דיל? אש על החובש.

בכל מקרה, שיר היום יוקדש לשלישיה אני מת לשים את השיר שלה שנדבק לי בראש, עוד מהפוסט השני של האינדינגב בערך, קבלו את השלישיה הכי מגניבה בהיפ הופ:

Dub Trio - Cool Out and Coexist

מי שיפתח את הלינק ויאזין לשיר, יבין מהר מאוד כי כל קשר בין דאב טריו להיפ הופ הוא מקרי בהחלט - אז מה אני רוצה בעצם?

Dub Trio הם שלישיית נגני סטודיו שהחלו את דרכם כנגני היפ הופ בעצם. ביחד הם ההרכב של הראפר היהודי-אמריקאי Matisyahu ולחוד חבריהם ניגנו עם Fugees, 50 Cent, Tupac, Mos Deaf ועוד...

אך כשהחליטו החבר'ה החליטו להתאחד לכדי להקה אחת הם לקחו את הכישרון המוזיקלי שלהם למחוזות חדשים - העולם שישלב בין רוק כבד לדאב.

את המוזיקה שלהם ממש קל לתאר, אך לדמיין כבר איך זה נשמע זה סיפור אחר לגמרי. כשהם מנגנים רוק כבד (איפשהו בין פאנק לאלטרנטיב מטאל) הם נותנים בראש ללא פשרות תוכלו לשמוע כל דקה בערך ברייק מיוחד ופתאומי של דאב - תת ז'אנר של רגאיי. אחר כך הברייק יתחמם מחדש, ומרעש מהדהד לאט של תופים (אפקט המיוחד לדאב) ניתן לשמוע בחינניות איך המתח בשיר ועולה עד כשהוא מתפרץ חזרה לאותו רוק כבד וזועם.

לכל מי שרוצה לשמוע משהו מרענן בגזרת ה"נותן בראש" - דאב טריו הם התשובה.

אוצרות משנות ה90 #33

זהו, ספיישל האינדינגב 2012 תם ונשלם ונחתם אתמול עם הקולקטיב.
הם אומנם היו 7 ההופעות הכי טובות בעיניי, אבל יש עוד המון אמנים מעורכים ששווה לכם לשמוע, אז שניה לפני פוסט היום, תנו כבוד ל:
בגיזרת הג'יפסי, סקא ומוזיקת עולם - Los Caparos, סומסום, אוי דיוויז'ן, בלקן במחסן
בגיזרת המוזיקה השחורה - נצ'י נץ', Zvuloon Dub System, Lunacidal Tendencies, Shtar
בגיזרת הרוק - קיין והבל 90210, לואיזה, I Was a Bastard, LFNT
ובגזרת האינדי של האינדי - במת הריאלטי ריהאב סנטר, שנתנה במה צנועה מדי להרכבים גדולים באיכות סאונד ירודה אך עם טירוף משגע.
---

אז אחרי הפוסט אתמול ניסיתי להוכיח לעצמי שהקולקטיב הם באמת משהו מיוחד, ז"א איכות סאונד בינלאומית פה בישראל.
אומנם יש סוגה במוזיקה המכונה Cabaret punk אך כל קשר בינה לבין הקולקטיב מתמצה בנוכחות הקלידים.
אבל החלטתי לא לוותר ולחפש במקומות האפלים והשורשיים יותר של הקברט פאנק לצד להקות שידועות בחן ובנוכחות מספר כלי נגינה נוספים על הבמה.
הגעתי ללהקה הקנדית Barenaked Ladies, אולם הם לא הספיקו לי. יש יחודיות, אבל לא מספיק קברטי ובהחלט לא מספיק קלידים\מפוחית\סקסופון\כל כלי נגינה אחר שיהיה פורץ נורמות.

אבל אז הגעתי ללהקה שמעולם לא שמעתי עליה, שמסתבר שהחלה בתחילת ה90 כלהקת חבר'ה שעושה קאברים אקוסטיים ברחבי מכללות. כשהחלו להתאגד ללהקה הם בחרו בשם Guster והוציאו 2 אלבומים דיי אנונימים; בסופו של דבר האלבום השלישי היה כבר תחת חוזה של חברה גדולה ואחר הסינגלים ממנו הוא:
Guster - Barrel of a Gun

גאסטר שהחלו כלהקת חבר'ה שומרים על הקטע הזה עד היום, והם מוכרים הודות להופעות הקומיות וה"סחבקיות" שלהם.
הסגנון של הלהקה הוא יותר מבוגר מהקולקטיב, אבל עדיין שומר על שמחת הקברט שחיפשתי.
לא חוסכים בנגינה על מגוון כלים ונעים על רכות - שבניגוד להקולקטיב, פחות מצליחה להשתנות לקשיחות לעיתים.
אבל היי, ב24 שעות זה הכי טוב שהצלחתי לעשות! ולפי דעתי הכרתי להקה מצויינת שהיא ממש אוצר גנוז מה90.

אינדינגב חלק 7 - ה-קולקטיב #32

והפוסט האחרון בהחלט שיוקדש לאינדינגב 2012, יוקדש גם ללהקה שהייתה המופע האחרון בפסטיבל האינדי הנוצץ של ישראל.

שיר היום הוא בשבילי, וגם נראה לי בשביל הרבה מעריצי הקולקטיב, או Acollective אם תרצו, שיר הדגל של הלהקה, קבלו את:
Acollective - Simon Says

הקולקטיב כשמם כן הם - חבורה של 7 מוזיקאים חברים שיצרו בעבר מספר פרוייקטים מוזיקלים, בהם כולם ניגנו, כמעין קולקטיב מוזיקלי-שיתופי.
יתרה מזאת, הם אפילו גרו ביחד כחצי שנה בלונדון כדי לקדם את הקריירה שלהם כמוזיקאים שאפתניים.

הסאונד של הקולקטיב לפי דעתי מציב אותה בראש הרשימה של האמנים הישראלים האיכותיים בעלי סאונד עולמי, יחד עם הדג נחש ואיטליז.
יש להם צליל יחודי שמשלב בלוז, פולק, ג'אז, פאנק ופסיכדליה כשעל הכל מנצחת אווירת קברט-רוק, לעיתים שובבה ולעיתים רצינית.
הם אימצו את השם "הקולקטיב" בשנת 2010, אחרי שחזרו מלונדון והוציאו EP תחת השם Strange Folks.
אחר כך הוציאו ב2011 את האלבום הראשון תחת השם - Onwards, אלבום שזכה לביקורות חמות בארץ והציב אותם בפרוייקט הישראלי הכי חם בעולם (כמו שניתן לראות, הלינק לקוח ממשתמש היוטיוב של SXSW, פסטיבל רוק עצמאי מוביל).

את Simon Says שמעתי לראשונה לפני שנה, כשיר הפותח של האלבום הנפלא הנ"ל.
אחד הדברים שהכי משך אותי לשמוע את האלבום במלואו, על אף שבפעם הראשונה הוא נשמע לי קצת צבעוני מדי (קברט-משהו ציינתי), הוא הפתיחה המשובחת של האלבום - ארבעה שירים שיעיפו לכם את הראש למחוזות לא מוכרים שהרוק המודרני השכיח אותם מאיתנו.

בגלל שהקולקטיב היו המופע הסוגר, היו כמה מאות אנשים שחשבו שזה הזמן לחתוך מוקדם כדי להמנע מפקקים או סתם כי כבר נהיה מאוחר, אבל עבדכם הנאמן סירב בתוקף להפסיד את אחד המופעים הכי מבטיחים ולא התאכזבתי בכלל.
המופע היה מרקיד ואינטראקטיבי כ"כ לקהל - דיבור שוטף עם הקהל, שירה משותפת ואפילו סדנת קצב שכללה מצידם גם תיפוף על עמודי התאורה.

בקיצור, אם בא לכם להבין איכות ישראלית במיטבה מהי - הקולקטיב!

אינדינגב חלק 6 - אני כבר ויתרתי, ואתה? #31

והיום, כאילו בפעם השניה של היום, הפוסט יוקדש כולו למופע הכי מצחיק שהיה באינדינגב.

לפני כעשרים פוסטים ציינתי כי הפאנק האמיתי והטוב מת.

אני עדיין עומד מאחורי ההצהרה הזו, כי הפאנק הוא גם מעבר לסגנון המוזיקלי הוא גם תרבות, הלך רוח ודחף אמיתי להתנגדות למיינסטרים.

אבל לעולם לא אומרים לעולם.

ואצלנו בישראל הקטנה קמה לה להקת פאנק עם רוח מחתרתית ובועטת שאומנם יותר קומית וצינית מאשר ביקורתית וגם לא דגל של שום "תרבות פאנק" ישראלית. אבל בהחלט להקת פאנק!

שיר היום הוא:

ויתרתי - אתמול הייתי בריף בראף ורציתי להקיא

ויתרתי היא להקת פאנק ישראלית תל אביבית שעושה צחוק מכל הבא ליד.

החל ממגפת ההיספטרים (שיר היום), דרך הקונספציה המוטעית שחופשה זוגית משפרת זוגיות ("בוא להציל את הזוגיות שלך בצימר בצפון") והבינוניות הנפשית והדלה של תושבי המרכז ("מוטי, 31, אזור המרכז, כללי").

ויתרתי הייתה אחת הלהקות שידעתי מראש שאני לא הולך לפספס משתי סיבות עיקריות:

1. רציתי פוגו פאנק אמיתי!

2. שיר היום עיצב בי חלק קודר בנפשי - תיעוב מושרש לתרבות ההיפסטרים.

מעבר לפוגו קיבלתי בהופעה הזאת, בגדול את המנה העיקרית שויתרתי מנסים להגיש - צחוקים. והרבה.

הסולן תקשר עם הקהל במבטא ארגנטינאי רהוט (הומור שקרוב אליי), התקשר לדומינו'ס להזמין פיצה (כדי להוכיח את הטענה ש"פיצה יקרה מדי") ולשחות בתוך בריכת גומי מלאה בסירופ פטל זול.

אה כן, הם עלו עם שפמים מזויפים מודבקים להם על הפרצוף..

אולי ויתרתי הם לא המוזיקה הכי טובה, אבל הם פשוט השואו הכי טוב באינדינגב.

חשוב לי גם לציין שהיה באלנס מצויין בהופעה!

זו הייתה הופעת פאנק מלאה בדיסטורשן שלא גרע בכלל מהיכולת להבין מה הסולן שר.

שבת שלום!

אינדינגב חלק 5 - קוף במשקל כבד #30

והיום (טוב, למעשה זה היה אמור להיות אתמול) הפוסט יוקדש להרכב שהיה הכי פרוע שהיה.
"כשאתה אומר פרוע, למה אתה מתכוון? למה אתה מתכוון כשאתה אומר פרוע?"
הו! שאלה יפה; ובכן אני לא מדבר על פרוע במובן של לשבור מקלות, לקרוע מיתר ולצעוק לתוך המיקרופון - כי אז הפוסט היום היה על להקת הפאנק-מטאל קין והבל 90210.
כשאני כותב פרוע אני מתכוון לשריטה המוזיקלית של היוצרים - להתחיל מקטע כבד ואז לסמפל קטע פופ של שנות ה90, להוסיף אפקטים אלקטרונים של Glitch (רעשי ה"תקלה" המאפניינים את המחשבים של כולנו) ואז להופיע עם מלודיקה!

קבלו את שיר היום שלכם:
Heavy Monkey - Black Baby

כשהתחלתי לשמוע אינדי ישראלי הייתה לי מטרה ברורה - למצוא את הלהקה שתהיה לי, ולנו כגאווה ישראלית, הFaith No More כחול לבן.
תמיד הרגשתי שכל הרכב פרוע שהיה - בין אם Eatliz או הMidnight Peacocks לא היה מספיק. היה בהם טירוף, היה בהם שיגעון ובלי שום ספק וירטואוזיות עוצרת נשימה, אבל לא הייתה להם את השריטה שיחדה כל כך את מייק פאטון וחבריו.

לפני מספר חודשים הכרתי את להקת הסטונר-נסיוני-מטאל הישראלית שנקראת Inga Dingo שהייתה דבר מרענן נורא, אבל גם לא הפיית' נור מור שחיפשתי.
בכל מקרה, ברגע הראשון שהזדמן לי הלכתי להופעה של החבר'ה בלבונטין7 ושם קיבלתי הופעה מיוחדת במינה, עם קהל קטן מהרגיל (אפילו ללבונטין) אבל אווירה פסיכדלית משהו.

Heavy Monkey הם גלגול לאינגה דינגו, כשדורון בוטניק (קלידן\סולן) של אינגה דינגו הוא כיום הקלידן והמד-מן של הקוף.
לא אתפלא אם שם הלהקה - "קוף כבד" הוא על שמו של דורון; דורון הוא בחור רחב מימדים עם תספורת יחודית כשצמה מתולתלת יורדת מעורפו. אה כן, הוא מופיע בלי חולצה ורוקד בלי סוף.

כשהחלה ההופעה של הקוף הייתי במצב רוח מעולה לרקוד, והם סיפקו את המוזיקה הנכונה.
ריפים כבדים לצד אפקטים משונים של גליצ' הביאו להופעה ניחוח של טירוף על גבול מסיבת טבע שלא מתכוונת להמניך את הווליום - שילוב נהדר של אלטרנטיב מטאל עם מוזיקה אלקטרוניק ונסיונית.
בהחלט אחת ההופעות המשובחות שראיתי בפסטיבל ויותר מאשמח לשמוע אותם בהופעה חיה שוב. ושוב. ושוב.

ובשורה התחתונה: האם הקוף הם הפיית' נו מור הישראלים?
אולי הם לא התשובה החד משמעית לפיית' נו מור, אבל הם בהחלט הדבר הכי קרוב ששמעתי בארץ ושום השוואה שאעשה לא תצליח לגנוב להם את הסטייל ה"פרוע" שלהם.
תהנו! (פוסט נוסף בקרוב)

אינדינגב חלק 4 - זה פשוט גן חיות #29

הפוסט הזה מוקדש לפאשלה שהייתה צפויה להיות הכי גדולה באינדינגב ולמעשה התבררה אולי לא כ"בחור מזוקן עם כיפה על הראש" אבל בהחלט כמפגן בלוז מרענן וישראלי.

שיר היום הוא:
Electric Zoo - Startled by Confusion

אלקטריק זו הם טריו רוק (הרכב בעל שלושה חברים) צעיר וקופצני שמנגן בלוז-פאנק עם נגיעות קלות של מה שמכונה "desert rock", צליל בלוזי ופסיכדלי בו זמנית שלא חוסך בדיסטורשן.
ובהקשר לאינדינגב הזה, הם היו המופע שהחליף ברגע האחרון (לפחות מבחינתנו, הקהל) את Lazer Lloyd אשף הבלוז הישראלי.
את הבשורה הזאת קיבלתי ממש כשרחבת הקוף הייתה מלאה עד אפס מקום ואני הרחתי את ארומת בית השחי של הבחור מימיני (וגם ההוא משאמלי, וגם ריחות נוספים של הבחור מלפני, אבל אצנזר למען שלום הילד).

עם סאונדצ'ק זריז וללא שום עיקוב מיותר, עלו לבמה האלקטריק.
כששמעתי את שמם ידעתי שעל המחשב שלי מסתובבים 3 שירים שלהם וזכרתי אותם כהרכב פ'אנקי יחסית; האשליה התנפצה ברגע הראשון שבו פרט גל דוידסון (סולן\גיטרה) על הגיטרה והסולם הפנטטוני התבקע מהמגברים.
אומנם לנוכח עובדת ההברזה של לייזר החל גל עזיבה ישר אחרי מספר אקורדים, אבל עבדכם הנאמן החליט להישאר ולקבל את המנה של האלקטריק זו.
ואחרי מנת בלוז-פאנק גדושה שנעה בין בלוז פסיכדלי ל-White Stripes, אני יכול להגיד בפה מלא - שבעתי.

אינדינגב חלק 3 - לוסיל #28

הפוסט היום יוקדש כולו למופע הכי סקסי שהיה באינדינגב 2012.

לא היה זה אתמול שקבעתי כי בעיניי המוזיקה הכי סקס-אפילית היא ללא צל של ספק הסול-פ'אנק.
וככל שזה עמוק יותר ככה זה פשוט נוטף יותר - לא חרמן, כן!

בכל מקרה, המופע הכי סקסי שנכחתי בו בפסטיבל, אולי אפילו במעודי, הוא של Lucille's Smokin' Soul ואולי השיר שהכי ממחיש למה, הוא שיר היום:
Lucille's Smokin' Soul - Oh No

"לוסיל הוא שם נפוץ בתרבות המוזיקה השחורה. זה השם של הגיטרה של BB King ושיר של Little Richard.
אנחנו עושים מוזיקה שורשית שחורה שמשלבת פ'אנק, ג'אז ובלוז. לוסיל נוצרה בשביל מטרה אחת: להזיז ת'גוף והנשמה לאנשים ברחבי העולם" - ככה בוחרת הלהקה לתאר את עצמה בפתק קטן וחבוי שנמצא בתוך הEP שהם הוציאו לא מזמן (הכל תרגום חופשי מאנגלית ומזכרון רעוע, סלחו לי).

לוסיל'ס הוא הרכב חצי סופר-גרופ, שמשלב את שני אמנים שמחוברים למוזיקה השחורה יותר מדרך האוזן - אלא גם בשורשיהם.
שני הסולנים - אסתר ראדה (ממוצא אתיופי) ורבל סאן (מקהילת העבריים) הם כנראה הדבר הכי מרענן במוזיקה היום; אסתר שרה סול אמיתי ועוצמתי, דבר שלא מוצאים היום, בייחוד בארץ, בעוד שרבל סאן (כינוי הבמה שלו כמובן), הוא הראפר של להקת הפ'אנק-רוק Coolooloosh.

השילוב הכריזמטי של השניים על המיקרופון יחד עם צוות גרוב משומן היטב סיפק לי למעשה את הופעת הפתיחה של הפסטיבל!
אחריהם שום הרכב לא הצליח להזיז לי את הגוף והנשמה ככה כל הערב הראשון.
אז בישראל הם הצליחו ובגדול - ועכשיו לשאר העולם!

אינדינגב 2: מה? לוקס! #27

והנה הגיע היום השני לשבוע והמשתמע מכך הוא פוסט שני לספיישל - "אינדינגב 2012".

שיר היום מוקדש ללהקה שהכי הרקידה את הקהל, כשאת הופעתה איפיין טירוף משגע של מסיבה שנוצחה כולה ע"י סקסופון ותופים בלבד!

למען אמינותי ככותב חובב אציין כי מדי פעם הוחלף הסקסופון בחמת חלילים, חליל ועוד כלי נשיפה לא מוגדר.

שיר היום הוא:
Malox - Polka for Punks

ישראלים שגרו באמריקה בסוף שנות ה90 ותחילת שנות האלפיים היו בורג מרכזי במה שיתפתח עם השנים להיות מכונה משומנת היטב בסצינת האינדי רוק העולמי כיום - ז'אנר הקרוי Gypsy punk ובשפת הקודש "פאנק צועני".

פאנק צועני הוא סגנון מוזיקלי שהחל להתפתח באמצע-סוף שנות ה90 בעיקר ניו יורק, ושאיפותיו הן לשלב שלל סגנונות מוזיקת עולם, בעיקר צוענית לצד קלייזמר, סקא, דאב ואלקטרוני, בתוך סוגת הרוק מבלי לוותר על אנרגיות מקפיצות.
לא בכדי ניו יורק הייתה החממה הגדולה לפרויקטים שאפתניים אלו; הרבה אנשים שמהגרים לאמריקה מגיעים באופן טבעי, בלי קשר למטרת הגירתם, לתפוח הגדול כדי לנסות את מזלם בארץ האפשרויות הבלתי נדלות.
ואלו שהגיעו באותן שנים לעשות מוזיקה רצו להביא את העולם שלהם לתוך הרוק שלהם.

מבחן הזמן מראה לנו כי כיום 2 הלהקות הגדולות בז'אנר הזה הם הבלקן ביט בוקס (שכל שלושת חבריהם ישראלים כשרים) ו- Gogol Bordello (שכיום יש ישראלי אחד בלהקה, בפנתאון הלהקה עברו עוד שניים).

וקפיצה חדה ל-Malox המדוברים.
מנהיג מלוקס הוא אייל תלמודי, אחד הסקסופוניסטים המוכשרים בארצנו הקטנה שכיום מנגן עם הבלקן ביט בוקס, ברי סחרוף, הבילויים ועוד..
המוזיקה שהוא עושה במלוקס היא מעין מיזוג של הטירוף המייחד כ"כ את הבלקן ביט בוקס עם ג'אז חסר הבנה של ג'ון זורן (עוד יהודי ניו יורקי, עושה מוזיקת ג'אז נסיונית).

המופע נפתח בשיר המקפיץ הנ"ל ועבר דרך שיר שהוא הגדיר כשיר חתונה חייזרי ונגמר כשהוא והמתופף ירדו עם סקסופון ותוף-באס מארשים לקהל והחלו להתהלך כמלך ומלכה הנשף.
ואנחנו? קנינו את השטיק ורקדנו לתוך הלילה.

אינדינגב חלק 1 - #26

לאחר סופ"ש קסום בלב המדבר עם משב רוח צונן ויבש, וסאונד-טרק של חליל הרגשתי כאילו נפשי הגיע לנווה מדבר עליי אדמות...

טוב טוב, דיי - חלאס.
בואו נודה על האמת, הנ"ל הוא רק אוסף של מטבעות לשון שחוקים.
לב מדבר? גבולות זה בכלל בצפון-מערב הנגב!
קריר? היה חם בתוך האוהל יותר ממה שהיה חם בחוץ - התעוררתי מזיע.
נווה מדבר? המעיין היחיד שהיה זו הביצת גושי קקי בשירותים הכימים (שביום האחרון נגמרו בהם הניירות טואלת - OMG).
וקסום? אפילו קוסם לא הביאו!

וסאונד טרק של חליל? זה כבר בכלל שקר, אבל לא טעות מוחלטת.
אולי שמעתי רק בשלושה שירים לאורך כל הפסטיבל חליל על שלל גווניו, אבל בהחלט היה סאונד-טרק סוחף, החל מגרוב עסיסי מתוגבר בפלוגת כלי נשיפה לצד מוזיקת כסאח רווית דיסטורשנים ואפילו סתם אינדי רוק חמוד וקליט.

למזכרת שמרתי לעצמי את לוח ההופעות וסימנתי אילו הופעות הייתי בהן ואילו הופעות שמעתי מהצד או מהאוהל.
ובכדי לסכם את הפסטיבל הזה על הצד הטוב והמעניין ביותר החלטתי לבחור ב7 הופעות שהכי נהניתי בהן* ואני חושב שראוי ואתם אי שם במרחב האינטרנט תכירו, תוקירו ותכירו לאנשים אחרים.
* מצטער מראש על כל ההרכבים שפספסתי ולכן הם לא חלק מהתייחסות, יש מצב שאתם מצויינים! ויש מצב שלא..

שיר היום הוא של להקה שכששמעתי אותם בהופעה חשבתי לעצמי "פאק! זה אומנם באיחור של כ25 שנים, אבל יש Pixies בישראל!"

קבלו את:
The Wakeup Suzzys - Wake Up Suzzy

אני אכתוב את התקציר הלהקה מתוכנית הפסטיבל:
"מושפעים מסרטים אמריקאים ישנים, כסף גדול וגיטרות פנדר.
הסוזי'ס מנגנים רוק'נ'רול מהיר וטוב. כיף כיף כיף"
כאחד שניסה לחפש לתת בראש ולהשתולל - זה לא נשמע לי כיף במיוחד..
מושפעים מסרטים אמריקאים ישנים? מה זה לעזאזל אומר? מאיזה ז'אנר בכלל? זה מרמז על נטיות פסיכוטיות או על לבוש של בלש פרטי כושל?
שלא לדבר על ה"כיף כיף כיף" שנשמע כמו ילד עם נזלת בכיתה ד'.
אבל בכל זאת - הלכתי. בעיקר כי גם בבמה השנייה ניגן "אבי עדאקי" וממש כדאי לטובתכם שאני לא אפרוש את התקציר שלו..

בקיצור, חמוש בחצי גולדסטאר וספקנות יהירה אני צועד לעבר במת הפיל (היו 3 במות - במת הקוף, הפיל והריאליטי ריהב סנטר) בפעם הראשונה לאורך הפסטיבל.
הסאונדצ'ק כבר נגמר ואני מגיע בעיצומו של השיר הראשון לרחבה ובאופן טבעי מתחיל לנוע, כל שניה עוד יותר ואז עוד קצת, עד כשלפתע כל מה שאני רוצה זה להעיף את הבירה ופשוט להתחיל לרקוד עד שאני אפול.

הצליל של הלהקה הזכיר לי ממש את הסאונד של הפיקסיז, אלטרנטיב רוק ישן עם נגיעות פאנקיות כשצריך וצליל מחוספס לצד שירים קצת יותר פסיכדלים עם ריפים מבלבלים ומרתקים - אינדי רוק, הן כז'אנר והן כאקט, שפשוט עושה הכל נכון.

מומלץ לכל אוהבי הפיקסיז ולכל אלה שמתגעגע לאינדי רוק העשור הקודם, לפני שנהיה פופי ומתחנף.

הפקרות ושמה רוית #24-25

יום אחד מתקשר עמיתכם ה"מכובד" ולחברתו משכבר הימים רוית ואומר לה: "וואלה, תעשי חלטורה בבלוג כשאני באינדי ל3 ימים?"

ותענה ותאמר לאמור כי תאמר: "וואלה אש על הגולש"

ויחר אפו של עומרי למראות פיגוע העיצוב כי ביקש בעבר "DONT FUCK WITH THE עיצוב!"

ותעש רוית כי על נפשה הנלוזה ותאמר "FUCK OFF BIATCH" ולא תעזור לעומרי עם הבלוג לאחר פוסט אחד בלבד.

ויבחין עומרי בסדום ועמורה כי אשר בבלוגו נעשה ויגיד "אז יאללה - פוסט כפול!"

קיצר, פוסט כפול שיוקדש כולו לשני השירים היחידים שהסיחו את דעתי מטירוף החושים שחוויתי באינדי-נגב, שאגב כל השבוע הבא יוקדש אליו.

שירי היום הם:

Temple of the Dog - Hunger Strike

Ray Charles - Hit the Road Jack

אז כדי שלא יהיה חופר מדי (וגם בגלל הסיכון של עליית אכוזים חדה בשגיעוט הכתיב הנובאות מהשעה המאוחררת) אגב ישר לפואנטה.

Temple of the Dog עם בלדת רוק מרגשת ומצמררת.

"טמפל אוף דה דוג" הוא פרוייקט שהקים כריס קורנל (סולן Soundgarden ו-Audioslave) לאחר מות חברו הטוב אנדרו ווד שהיה סולן מוביל בסצינת הגראנג' יחד איתו.

ההרכב הוציא אלבום אחד הנושא את שם הלהקה.

אותו אנדרו המדובר היה חבר בלהקה בשם Mother Love Bone שאומנם נחשבה לממש גדולה בסוף שנות ה80 כשהגראנג' הוושינגטוני החל להתגבש לכדי סצינה רוק אחידה, אך שם זה נשאר. במרץ 1990 נפטר אנדרו ממנת יתר.

מאז הרבה מים זרמו בנהר - הלהקה התפזרה, חזרה, מצאה מתופף חדש וישר מLA הקייצית הגיע אדי וודר; כן, "מאדר לאב בואון" הם הבסיס לאגדת הרוק Pearl Jam.

אנדרו, שנפטר ב1990, השאיר מאחוריו לא רק בסיס ללהקה חדשה, אלא גם חבר קרוב\שותף לסצינת הרוק\שותף לדירה - כריס קורנל.

כריס פנה לחברי פרל ג'ם המתגבשים והציע להם לעשות אלבום ברוח התקופה שיוקדש כולו לאנדרו והם מצידם נענו בחיוב.

האלבום ראה אור בסופו של דבר ב1991 ולמרות הביקורות הטובות לא זכה להכרה גדולה עד שפרל ג'ם לא פרצו בעצמם ב1992 עם הסינגלים Even Flow ו-Jeremy.

Hunger Strike הוא השיר היחיד באלבום בו אדי וודר, שדיי היה אאוט-סיידר ביחסיו הרגשיים לאנדרו, שר באופן כסולן ולא רק קולות רקע.

הוא שר לצידו של כריס קורנל את אותו בית ומנהלים ביניהם את הדו שיח עם המשפט החוזר "I'm Going Hungry" שבו לצד הקול הנמוך והמחוספס של אדי וודר נשמעת צעקתו החודרת והגבוהה של כריס קורנל. פשוט תענוג.

Ray Charles עם שיר אלמותי, שלמעשה לא הוא כתב.

"צא לדרך ג'ק" הוא שיר שנכתב ב1960 ע"י פרסי מייפילד שנשלח במקור למפיק המוזיקה השחורה ארט רופ (פעם הוא נחשב, תשמעו..).

ב1961 שמע ריי צ'ארלס את השיר בביצועו של פרסי והחליט שהוא מחתים את הבחור הכשרוני הזה אצלו ועל הדרך גם הולך לבצע לו את השיר שימשיך במרוצת השנים לאחד מהמנוני המוזיקה השחורה של שנים אלו!

השיר מתאר מערכת יחסית די מובנת - אישה רוצה שהגבר שלה יהיה מוצלח, אך בעודו נכשל במלאכה לפרנס אותם היא בגדול מחליטה לבעוט אותו החוצה.

נזכרתי בשיר הזה הסופ"ש בגלל שבשעות הצהריים המאוחרות באינדינגב, צץ לו למשך כשעתיים בחור משונה, עם סטייל שמזכיר תאונת דרכים של גיל ריבה עם דייב גרוהל, כשהוא עומד כפסל אנושי עם פאסון וגיטרה ביד.

בכל פעם שמטבע היה נזרק לקייס גיטרה שהיה שמוט לרגליו, הוא היה "מתעורר לחיים" וממש כמו ג'וקבוקס מתחיל לנגן כ30 שניות מלהיט רנדומלי משנות ה60 וה70.

המקרה המוזר בבית משפחת לוין #23

שלום לכולם!

נבצר מעומרי לכתוב כאן היום, מאחר והוא נמצא במעצר לאחר שקשישה האשימה אותו בהטרדה מינית.

אבל אל חשש, שפחתכם הנאמנה ועוזריה הצדיקים תמיד כאן כדי לחשוף לעולם מוזיקה ומחשבות איכותיות ולאכול בורקסים.

שיר היום הוא:

The The - This Is The Day

הליריקה קצת כללית, ענת מפרשנת לכיוון הנרקומן המסניף דבק שחייו עתידים להשתנות בעוד רוית וירון מסניפים דבק ומעדיפים את הפרשנויות של קסוטו במקום.

ובקיצור:

רוית: כי אין כמו קצת אייטיז, אקורדיון וסולן חתיך.

ענת: אחד השירים היפים, אחד הסולנים המכוערים.

ירון: סקס.

אה, וגם יש קאבר מגניב של ה- Manic Street Preachers

התמוגגות #22

Fear and the Nervous System - Dissolve

פחד ומערכת העצבים היא מה שמכונה Supergroup - להקה שחבריה הם מוזיקאים מלהקות שונות חברו ביחד, בדר"כ לפרוייקט חד פעמי, כדי להתנסות במוזיקה עם אופי קצת אחר מהלהקות המקוריות שלהם.

להקתנו (אתייחס לחברים שהיו אחראים על הקלטת האלבום) מורכבת מבילי גולד (Faith No More), ברוקס ווקרמן (Bad Religion ונגן סטודיו), סטיב קרוליקוסקי (Repeater) וזאק באיירד וג'יימס שאפר (Korn מקימי הפרוייקט).

היופי בפרוייקט הוא שבאמת ניתן לראות איך כל אחד מחברי הלהקה הצליח לתרום לצליל שלה.
אומנם הסאונד של הלהקה אינו מיוחד וכבר נעשו דברים דומים בעבר, אבל תמיד כיף לשמוע את הניואנסים הקטנים שמישהו מעולם המוזיקה הנסיונית מוסיף לדיסטורשן סטרייט-פורווארד של קורן.

האלבום היחיד ששחררה הלהקה יצא לפני כחודש ומספק שירי האד-באנג מרעננים בתוך עולם שופע אינדי-בריטי-לעוס ובהחלט עשוי להיות האלבום הכבד והמרענן שלכם השנה.

זהו אני מניח.
לילה טוב!

מפלצת על אוטומט #21

ההתלבטות על "שיר היום" ביום זה ממש הייתה קשה ומתישה.
בפינה הימינית - שיר שרציתי לשים כבר לפני מספר ימים עם סיפור חמוד על איך הכרתי אותו.
ובפינה השמאלית - שיר שכשנפלתי עליו ברנדום אתמול הייתי מאושר כאילו זרחה לי השמש מהתחת.

אך הסבב הזה נגמר בK.O חריף לפינה הימינית.
קבלו אותו הישר מוולש הבריטית של 2006, עשה את הדרך הישר לאחד השירים הכי קליטים, קבלו את:
The Automatic - Monster

השיר לקוח מאלבומה הראשון של להקת דה אוטומטיק, להקת אינדי-פאנק-אלקטרו מוולש.
הלהקה הוקמה במקור ב1998 ע"י חברי חטיבת ביניים בגיל 13.
5 שנים אחר כך צירפה הלהקה את אלכס פן - נגן הסינטי\קלידים של הלהקה שגם אחראי על הצעקות הבכייניות אבל היחידות במינן.
בזמן הזה הלהקה גיבשה את הסאונד שלה מחדש, כשהוא בעיקרו אינדי-רוק פאנקי לחלוטין אך עם נגיעות אלקטרוניות קודרות ומקפיצות.

הלהקה חתמה על חוזה תקליטים לאחר שהוציאה דמו בן 2 שירים (כולל סקיצה לשיר מאנסטר) ונכנסה לסטודיו להקליט את אלבומה הראשון Not Accepted Anywhere.
האלבום שיצא בשנת 2006 בבריטניה (וב2007 בארה"ב) נחשב לאחת ההצלחות הגדולות של מוזיקאים מוולש בממלכה המאוחדת בעשור הקודם.
השיר מאנסטר עצמו הגיע למקום ה4 במצעד הרשמי של בריטניה.

כל זה טוב ונחמד, גם לא מעמיק כ"כ, בעיקר כי מעבר לאלבום הראשון לא כ"כ האזנתי ללהקה, אך החלק שבאמת מעניין הוא הכתבה הזו.
לפני כשנה קראתי את הכתבה הנ"ל שהפגישה אותי עם הלהקה.
לעצלנים ביניכם אקצר ואומר כי הכתבה מסכמת תוצאות מחקר בריטי ששאל ציבור גברים צעירים בבריטניה "מהו השיר הקליט ביותר?".
השיר זכה באחד מהמקומות הראשונים ואמרתי לעצמי "פאק מיי לייף! חייב לשמוע ת'שיר, זאת אומרת, הוא אמור להיות אחד הקליטים".
בסופו של דבר נחשפתי לשיר בועט ושורט שלא העלתי בדימיוני כי שיר כזה יזכה במקום כה גבוהה בתחרות כה פופית.

במקום הראשון, אגב, זכה השיר We are the Champions של אגדת הרוק Queen.

העיר הזאת #20

שיר היום הוא לא שיר רגיל
אל תחכו את זה באופן מבהיל
ואם להיות כנים זה אפילו לא מגעיל
ואין שום ספק שאתכם משעמום הוא יציל

המופע של ויקטור ג'קסון - העיר הזאת

המופע של ויקטור ג'קסון היא להקה\אנסמבל\קבוצת מוזיקה (תבחרו את ההגדרה שתרגישו איתה הכי בנוח) שמונה כיום 3 חברים - ג'ימבו ג'יי, איציק פצצתי ויוסף סיטריש (כינויי לעומר, עומר ועמית בהתאמה).
הקטע הנ"ל הוא גם "פרומו" למחזמר ראפ בלשי (הנקרא "העיר הזאת") שהחבר'ה רצים איתו כמעט 4 חודשים ללא הפסק וגורפים שבחים ממבקרי תרבות מכל הארץ.
המחזמר ניחן לא ברמת הומור גבוהה ומודעת נורא לעצמה, אלא גם בהיותו זורם על ביט ההיפ הופ המנוגן ע"י גיטרה, מערכת כלי הקשה מינימלית וקלידים בלייב תוך כדי ההצגה!

קצת היסטוריה כללית על הלהקה הצבעונית הזו.
ישר מרחובותיה האפלים של העיר רחובות צמח לו הרכב חברי ילדות בשם NOD אשר הוציא בשנת 2008 את אלבום הראפ-רוק-צחוקים חיימשוגעים שמגולל בצורה הומוריסטית בשיריו את סיפור חייו של "ויקטור 'אנאבל' נאדים", ילד ישראלי ממוצע, דרך נק' ציון חשובות - החל מהגחתו לאוויר העולם, דרך הדילמה הקשה "שפה שניה לבחירה - ערבית או צרפתית?", הגיוס לצבא וכדומה, עד הבאתו למנוחות.
האלבום הופץ בדרך עצמאית וניתן היה להורידו בחינם (עוד לפני הבנד-קאמפ! בחיי אלוהים) ואומנם לא זכה להצלחה הכי כבירה בסצינת האינדי הישראלית, אבל הצליח לגבש סביבו קהל קבוע שבא לראות את הלהקה התאטרלית הזו מופיעה עם השיר "שפה שנייה לבחירה" כשהם עוטים את חולצת חטיבת הביניים שלו.

בסוף שנת 2010 יצא הלהקה עם EP בשם המאסטר של המסקנטייפ שהמשיך את קו ההומור שאיפיין את הלהקה באלבום הקודם והופעותיו לוו במעברים שהם כבר ממש הצגה, ממש תוך כדי ההופעה.
למעשה אלבום זה חובן בתוכו 2 אבני בוחן חשובות בסגנון הלהקה.
הראשונה היא טראק ספוקן וורד, מה שהיה נבואה לבאות, הרי היום חברי הלהקה הם מהמארגנים הרישמיים של תחרויות הפואטרי סלאם של ירושלים.
השניה היא הרצועה "הסיפור הבלשי חלק א' " שהוא בעצם האב טיפוס בן ה3 דק' למחזמר "העיר הזאת".

לאחר מכן שינתה הלהקה את שמה ל"המופע של ויקטור ג'קסון", הוציאה EP נוסף ונעלמה לחזרות על ההצגה המפתיעה והמרעננת של הקיץ.

רוצים לראות את ההצגה? התעדכנו על תאריכים בפייסבוק של הלהקה
Facebook: המופע של ויקטור ג'קסון

אני חייב לישון, לא לפני ש.. #19

אני מפרסם את שיר היום האדיר הזה!

Alex Clare - Too Close

שיר שכובש את המצעדים באמריקה.

לכאורה היחידים שהצליחו לעשות את זה מבלי להיות חלק משבלונת ריהאנה-אדל-כריס בראון-קניה ווסט-ביונסה הם בעצם הרד הוט צ'ילי פפרס והפו פייטרס, אבל עכשיו אלכס קלר עשה את זה בעצמו.

השיר הוא בנוי בצורה נורא פופית וגם אלכס שר כמיטב המסורת המודרנית, אבל האווירה האלקטרונית שלו ומעברי הדאבסטפ (כן!) ממש גורמים לו להיות להיט אלטרנטיבי גדול בזכות ולא בחסד.

שירים כאלה גורמים לי פשוט להמשיך להאמין ב"מיינסטרים" וברדיו בכלל.

זהו בעצם לעת עתה.

לילה טוב.

תריץ ת'מוג'ו ותתניע מנועים! #18

הפוסט היום הוא על שיר, אפילו אלבום, ששינה לי את חיי המוזיקה.
על האלבום הנפלא הזה חתום אחד יוצרים הכי גדולים במוזיקה האלטרנטיבית - מייק פאטון.

שיר היום הוא:
Peeping Tom - Mojo

אם אני יכול להצביע על מספר אמנים ששינו לי את התפיסה המוזיקלית שלי, אבל לא יכול להצביע על אמן אחד חוץ מMike Patton שעשה את זה עם שלושה.

על מנת להכיר לכם קצת יותר על מייק פאטון אספר עליו בקצרה.
מייק פאטון היה בן 16 בשנת 1984 כשהקים עם חבריו לתיכון את להקתו הראשונה Mr Bungle להקה שבעתיד תחשב ללהקה הכי משוגעת שידע ה"מיינסטרים".
בשנת 1989 נבחן פאטון למלא את משבצת הסולן בלהקת האלטרנטיב מטאל Faith No More (ידועה גם כ"להקה הכי גדולה EvEr") לאחר שהלהקה חיפשה סולן.
פאטון הצטרף ללהקה והקליט 4 אלבומי מופת כשכל אחד מהם נחשב לאבן דרך עבור יוצרי הרוק המודרני.

איפשהו שם ניצוץ הטירוף אצל פאטון הבעיר את הסובבים אותו, בין הקלטת האלבום Angel Dust של פיית' נו מור לזה שמיסטר באנגל קיבלו חוזה הקלטות, משהו במוזיקה שלו לא היה קונבנציונלי.
הפרוייקטים שלו קיבלו גוון שובה של טירוף, עוצמה, אפלות ומנעד קול שיביך זמר אופרה או זמר דת' מטאל.
הדרך המדויקת ביותר לתאר את זה, לפי דעתי, היא שהמוזיקה הזו נעשתה ע"י הליצן המשוגע ברכבת האימה של הסופרלנד.

פאטון שעד אז שלט בשלל כלי הנגינה המקובלים ברוק (תופים, גיטרות, קלידים) התחיל להכנס לעולם המוזיקה האלקטרונית (בעיקר נסיונית) בסוף שנות ה90 עם הקלטת האלבום Album of the Year ומאז לא הפסיק.
בכל הרכב שניגן מאז התעסק עם הסמפלר ובקשת נרחבת של אפקטים ושיתף פעולה עם אמנים גדולים בתחום כמו Bjork ו- John Zorn.

ולבסוף בשנת 2006 הוציא פאטון את האלבום ע"ש הלהקה עצמה פיפינג טום, שהפעם במקום להרתם, הוא רתם אמנים מהשורה הראשונה של מוזיקת הפופ והאלקטרוני לצידו.
אתם בטח חושבים על השורה הראשונה של הספסל האחורי, שזה נכון, אבל באמת לא רק! אני מדבר על Massive Attack, Norah Jones ו- Butterscotch פאיינליסטית "אמריקה'ס גוט טאלנט".

כששמעתי את האלבום הזה, שלמעט שיר אחד כולו על טהרת Trip hop (סגנון מוזיקה אלקטרונית), נרתעתי ולראשונה לא הבנתי מה פאטון רוצה ממני (בהמשך חיי זה יקרה עוד מספר פעמים).
אך רק בזכות השיר הזה - Mojo, החלטתי להביא ניסיון (למעשה 4 נסיונות) נוספים לאלבום הזה ובסוף להתאהב.

וכמו שיוסי גבני אומר: "אני את דבריי - סיימתי".
לילה טוב

*טריוויה:
ההרכב שמנגן עם פאטון בקליפ הנ"ל נקרא Dub Trio ולמעשה הם נגני היפ הופ גדולים, ההרכב לייב של הראפר יהודי-אמריקאי מתיסיהו והרכב "דאב-מטאל" אינסטרומנטלי בפני עצמם.
צפו פוסט עליהם בעתיד.

בסופו של דבר חזרתי #17

קראתם לי אז באתי - זורק שטויות במהירות של נשק אוטומטי.

אכן כן, האחד והיחיד, ישר מבסיס צלמון, אחרי שאכלתי רק סנדוויצ'ים במשך 3 ימים, קבלו גברותיי ורבותיי את... הטחור שלי!

את המשבצת של זיין השכל ולשים לינק לשיר 100לף השלימה רוית בהצלחה רבה.

בנוסף היא הוסיפה תמונה של היידי קלום; עכשיו כל מי שיחפש "היידי קלום ערומה" בגוגל כנראה יגיע לבלוג שלי וישאיר תגובה בנוסח "יא שקרן, גוי, בן זונה", אבל היי, אולי הוא יקרא פוסט..

שיר היום הוא שיר ששמעתי בזמן הנסיעה חזרה מצלמון, והוא:

Sublime - Same in the End

סאבליים היא אולי אחת הלהקות הכי מפוספסות שלי בתקופת גילויי המוזיקה האוניברסלית שלי מכיתה י'.

כשהתחלתי לשמוע סאב-ז'אנרים של פאנק גיליתי מגוון להקות כגון Gogol Bordello, The Mighty Mighty Bosstones ואפילו את הDropkick Murphys חודש לפני שהתפרסמו עם שיר הנושא לסרט "השתולים".

אבל סאבליים הייתה אחת הלהקות שהרשתי לעצמי לפספס, וזה באמת מפתיע, כי להקה שיש לה כלב דלמטי בתמונת נושא שלה בויקיפדיה בהחלט שווה בדיקה.

אז שבוע שעבר החלטתי להכות על חטא ולהוריד את הדיסק השלישי והאחרון שלהם שיצא בשנת 96' ומהווה את אחת מההצלחות הגדולות ביותר בז'אנר הסקא-פאנק.

בקצרה מהו סקא פאנק:

סקא פאנק הוא אחד מהסגנונות המעניינים לטעמי אשר שואף לשלב בין המקצב האחיד והמהיר של הפאנק יחד עם הסקא - סגנון מוזיקלי אשר הוא אח בכור לרגאיי, איטי יותר, שמח ועם כלי נשיפה לרוב.

הנסיון הזה קרה לראשונה בסוף שנות ה70 עם להקות פאנק שלרוב ריככו את הפאנק שלהם (בהתאם לסגנון הלהקה) ושילבו פריטה ג'אמייקנית (יעני - off beat) והיו חלק בלתי נפרד מסצינת הפוסט-פאנק\ניו-ווייב של שנים אלו.

דוגמאות נבחרות ללהקות אלו הם: The Ruts, The Clash - London Calling, Madness וכו'..

הסגנון הזה נפל באותה מהירות בה עלה וכך נשכח מפני השטח תוך כשנתיים - והוליד את הקאבר "רכבת לילה לקהיר" של משינה.

אך באמצע שנות השמונים הוא התעורר לחיים בעיקר במועדוני פאנק מחתרתיים ומה שמאפיין את העליה החוזרת הזו של הסקא הוא הסאונד הרבה יותר פאנקי. עיקר השילוב התבטא בכלי הנשיפה ובברייקים של סקא.

סאבליים היו אחת מלהקות הללו.

נקפוץ לשנת 95 - שנת השיא של הסקא פאנק.

No Doubt הוציאו את אלבומם המצליח Tragic Kingdom שקיום מעוטר בתואר היוקרתי - מעמד אלבום יהלום, Rancid עם And Out Come the Wolves וסאבליים עם הטור הכי מצליח שלהם רגע לפני שהם נכנסים שוב לסטודיו לקראת אלבום שלישי והפעם עם חוזה בחברת הקלטות גדולה.

הסאונד של הלהקה התבגר נורא וניכר בצליל שלהם כי זנחו את הפאנק כאסח לטובת שאיבה יותר רחבה מהסקא, הרגאיי ואפילו מקצבי ההיפ הופ.

ובשנת 96' הלהקה חוזרת לאולפן, אך רגע לפני שהאלבום מסיים את המיקסינג שלו ויוצא לשוק, ברדלי נאוול, סולן וגיטריסט הלהקה, נמצא מת ע"י חברו ללהקה באד גאו כתוצאה ממנת יתר של הרואין.

באד הזעיק פרמדיקים במידי, אולם הגופה כבר הייתה קרה ולא היה מה לעשות עם ברדלי חוץ מהלכריז עליו כמת.

שני חבריי הלהקה הנותרים באד ואריק החליטו שכן להוציא את האלבום, אך מיד אחריו לפרק את הלהקה כאות הזדהות עם חברם.

האלבום, שכמתפרש, לא נתמך בסיבוב הופעות כלשהו, הצליח רק בזכות קהל אוהב והסאונד המצויין שלו, לטפס למקום ה13 במצעד האלבומים של הבילבורד, להמכר ב5 מיליון עותקים באמריקה בלבד ולהפוך את סאבליים לאחד מכוכבי הרוק של אמצע שנות ה90, מבלי בכלל להיות קיימים.

בשנת 2009 "התאחדה" הלהקה ומופיעה כעת תחת השם Sublime with Rome ע"ש הסולן החדש שמצאו רום רמירז.

* טריוויה:

הכלב הדלמטי שציינתי בתמונת הלהקה הוא "לואי", כלב שאימץ בראד עוד כשהיה גור ונקרא ע"ש סבו של בראד.

לואי היה סמל מרכזי בלהקה והיה חברו הטוב ביותר של בראד.

הוא נפטר בשנת 2001.

סהרוריות #16

שלום לכולם!

נבצר מעומרי לכתוב כאן גם היום מאחר והוא נחטף על ידי חייזרים, אך הסירו דאגה מלבכם כי שפחתכם הנאמנה תמיד כאן כדי לצקת חיים בדפי הרפאים של הבלוג ולשפר את איכות הפרויקט.

השלב הזה- מהרגע שהכל מתעמעם וכל הסצנה הזאת והדמויות והנוף נקרעים ונזרקים לאזור חשוך במוח שלך, וחוסר ההבנה משתלט ואיתו והפחד שזה לא רגעי והכמיהה לצלילות עד לטפטופי המידע המתחזקים שניתכים עלייך ופתיחת העפעפיים- השלב הזה, כשאת מבינה איפה את, מי את ומה קורה סביבך ומקללת כי השעון המעורר תמיד קוטע לך את החלום בדיוק בחלק הטוב- השלב הזה, הפך להיות החלק הכי טוב ביום שלי (בחיי העגמומיים) מאז שהגדרתי את Svefn-g-englar לשעון המעורר שלי.

שיר היום:

Svefn-g-englar - Sigur Rós

סיגור רוס ידועים מהרבה סיבות שנשמעות כאילו הן מכתירות אותם כמלכי הפלצנות הבלתי מעורערים, אבל הם איכשהו הצליחו להימלט מזה (משהו באוויר של איסלנד, אני מניחה):

• הם עושים פוסט רוק/אמביינט אקספירמנטלי.

• יון ת'ור בירגיסון (ידוע בשם יונסי, הסולן) מנגן על גיטרה באמצעות קשת ושר בדרך כלל בקול ממש גבוה.

• כשהוא לא שר באיסלנדית, הוא שר בהופלנדית, שזה בעצם שם יפה ומגניב לג'יבריש.

אבל כל זה על הנייר. בפועל הם יוצרים מוזיקה לא שגרתית ומלאת ניגודים; קלילה וכבדה, ילדותית ובוגרת. גם האיסלנדית וגם ההופלנדית  מעולם לא הפריעו לי או צרמו לי, בעיקר כי השירה של יונסי היא יותר חלק מהמנגינה מאשר כל דבר אחר. והכי חשוב, לפחות באוזניי, הם הרבה יותר מסתם מוזיקת רקע.

מה יש בה, באיסלנד, שגורם למוזיקה שנוצרת שם להיות ככה? שונה, זרה ולא דומה לשום דבר אחר, אבל נשמעת, מצד שני, בדיוק כמו פסקול המחשבות של האדם הממוצע. מה יש בה, או מה חסר בה, שגורם לזה? תחשבו על ביורק, על  Mum, והכי רלוונטי- על סיגור רוס.

זה עצוב, זה מתוק, זה אמיתי וזה מצליח להאיר את הפינות החשוכות והמיותמות בראש שלי.

כלב ים עם ראש מסתובב #15

שלום לכולם!

נבצר מעומרי לכתוב כאן גם היום, לאחר שנקלע לקטטה עם עורב חום עורף, אבל שפחתכם הנאמנה תמיד כאן כדי לצבוע את הבלוג בצבעים עזים ולזמום תוכניות זדוניות.

שנת 1991 הייתה שנה נפלאה מהרבה בחינות.

אלבומי מופת פורצי-דרך רבים יוצאים, הגראנג' תופס תאוצה ואני נולדתי.

בכל מקרה, שנה קודם לכן, בחור בשם סיל הנרי אולסגן קוואסי אדלו סמואל (להלן: סיל) חובר למפיק אדם פול טינלי (להלן: אדמסקי) ופורץ לתודעה בזכות הלהיט, וכן שיר היום: Killer.

השיר עצמו קליט ובעל ריף בס מגניב ונגיעות אייטיז בדיוק במקומות הנכונים, אבל יותר חשוב מזה, היה אחראי להצגת קולו של סיל לאוזני העולם.

משם הקריירה שלו רק צמחה, ב91 הוא כבר הוציא את אלבום הבכורה שלו שזכה להצלחה, וב94 הוציא את הסינגל  Kiss From A Rose  , שמוכר לכולם מ"באטמן לנצח" ו/או מאודישנים כושלים של אמריקן איידול.

הקריירה של אדמסקי לעומת זאת דעכה עם השנים, ומאז 2000 הוא מנסה את מזלו עם שם במה אחר וחדשני: אדם סקיי.

לשיר בוצעו גרסאות כיסוי רבות, בין היתר על ידי ג'ורג' מייקל,וה- Sugababes, אבל לדעתי אחת הסיבות להצלחתו המסחררת היא הקליפ, שזכה ב92 בקליפ הבריטי הטוב ביותר בטקס פרסי המוזיקה הבריטית. הקליפ מציג שימוש בטכנולוגיות ואפקטים חדשניים, וללא ספק הקדים את זמנו. אני זוכרת שצפיתי בקליפ כילדה והתענגתי על צלילי השיר, כשהראש המסתובב של סיל גרם לי לסיוטים ואינספור מזרנים רטובים.

ולסיום, הדבר היחיד שכולכם חושבים עליו מאז שהוזכר השם "סיל"- תמונות של היידי קלום.

סוגיות נבחרות בפסיכיאטריה של הילד המוגבל #14

שלום לכולם!

נבצר מעומרי לכתוב כאן היום לאחר שבוצעו בו מעשי סדום הכוללים נוצות וקקטוס, אבל שפחתכם הנאמנה תמיד כאן כדי לעזור ולבצע השתלטות חשאית על הבלוג.

השנה היא 2004.

נערה תמימה הולכת לה ברחוב, על ראשה תספורת אוונגרדית שיש האומרים שמזכירה סוג מסוים של פטריה.

באותו זמן, בחור טוב מראה עם צחקוק מפוקפק בשם ריפטון ג'וזף הילטון מקליט את האלבום ה13 שלו. מה הקשר בין שניהם?

סכיזופרניה.

ריפטון, המוכר לעולם (או לפחות, בקרב שלושת מעריציו) בשם eek-a-mouse , הצליח לאחד בשיר אחד את כל מה שמזדחל לאיטו בראש שלי: פחדים, חיוכים מטרידים והזיות על בחורים שחורים שחובשים פאות בלונדיניות.

הלחישות ברקע, המבטא הג'מייקני והזיופים הקלים מזכירים לי נשכחות משעות האושר בבית החולים הפסיכיאטרי בו אושפזתי בכפייה לאחר שזרקתי גללי חתולים על עוברי אורח ברחוב. היינו יושבים במעגל, שרים רבים משיריו של ריפטון (ריפי, כפי שנקרא רבות במחשבותיי) וילד פוזל ומקריח היה מנסה להכניס לי יד לחצאית. אילו זמנים.

כל הקולות בראשי (כולל ריפי) הסכימו שזה השיר להיום. גם היום, הליריקה עדיין רלוונטית ונוגעת ובכל פעם שאני שומעת את השיר אני מקפצצת במעגלים עם רעשן כמו ילדה אוטיסטית בזמן חלוקת הסופגניות בחנוכה.

בכל מקרה, שום דבר לא יסביר את זה טוב כמו הקליפ המושקע וזוכה הפרסים*:

http://www.youtube.com/watch?v=glPTmDWDzLw

תהנו!

*הקליפ זכה במקום הראשון ב"בימוי המוצלח ביותר", "המשחק הטוב ביותר ע"י שחקן אחד" ו"שימוש מצוין בפאות" בתחרות הקליפים והסרטונים הביתיים של ביה"ח הפסיכיאטרי בבאר יעקב.

רוק נטול הרואין #13

שיר היום מחזיר אותנו לסצינת הרוק של לוס אנג'לס של שנות השמונים, או במילים אחרות לפוסט על Fishbone.

שיר היום הוא:
Thelonious Monster - Song for a Politically Corretct Girl from the Valley

כנראה השם הכי ארוך לשיר ששמעתי מאודי, אבל בהחלט שווה כל שנייה.

סולן הלהקה ומנהיגה הברור הוא Bob Forrest. מי הוא לעזאזל?
כיום הוא אחד מהאנשים הכי בולטים בתחום הגמילה מסמים באמריקה כשהמוזיקה היא תחביב משני, אך אי שם בשנות ה80 הוא היה רוקיסט שחבל על האף ומסומם לא פחות.

בוב פורסט היה חבר קרוב של פלי ואנתוני קילדיס ולמעשה היה מסומם איתם בתחילת דרכם.
בהמשך חייו הוא יצא מזה והתחיל להתעסק באיך למנוע מאנשים להגיע למצב הזה מלכתחילה.
עם בוא הימים הוא גם יעזור לאנתוני ופלי לצאת מהבוץ שהם שקעו בו.

חושבים שזו חברות?
ב1988 בוב חיפש גיטריסט חדש ללהקה והוא מצא לא פחות מאשר את ג'ון פורשיינטה.
ג'ון, באופן לא מפתיע, התקבל ללהקה אך היה חבר בה ל3 שעות בכלל.
פלי ואנתוני כ"כ התלהבו מפורשיינטה שהם ביקשו מבוב שהוא יעבור אליהם והוא מבחינתו הסכים.
אגב, אם סופרים שנים, הם רבו עליו כשהוא היה גיטריסט בשש בן 18 בלבד!

וכאן זה נגמר? לא ולא.
הת'לונייס מאנסטר התפרקו ב94' ובאחד מהרכביו הנקרא "גונב האופניים" הכיר בוב את הגיטריסט ג'וש קלינגהופר.
אין זו טעות, זהו אכן הגיטריסט החדש של רד הוט, גם הוא התגלה לחבר'ה ע"י בוב.

בקיצור, תאזינו לשיר, אחד השירים היותר קצביים של הלהקה.
הם גם עושים את זה איטי יותר וטוב לא פחות.

* טריוויה:
Thelonious Monster לקחו את השם שלה מהפסנתרן הכי גדול בג'אז Thelonious Monk.

גלגל"צ #12

עילי בוטנר וילדי החוץ - תם ולא נשלם

אין מה לעשות ככה פועל העולם. במיוחד בישראל דלת השפע בתחום המדיה.
כשנמצאים באוטו, כשמנקים את הבית, יש כאלה גם כשרצים וגם סתם כשמשעמם אנשים מדליקים את הרדיו ובארץ כנראה שזה יהיה גלגל"צ.

למרות כל הביקורת שלי כלפי האליטיזם הגלגל"צי, גם אני חוטא בלזפזפ בו, כי בסופו של דבר בלתי אפשרי לשמוע רק דודו אהרון כל היום, או מנגד ג'אז נטול קטרזיס.
ובאחת הפעמים שלי לפני כמה ימים שמעתי את השיר הנ"ל וישר שלפתי את הפלאפון (אולד-סקול, מה לעשות), מנסה במקביל לקלוט כמה שיותר מילים לכשה"אופרה מיני" יטען לי ומתחיל לחפש ללא הועיל את מילות השיר ששמעתי.
השיר היה בניחוח שנות ה90 ברור עם הפקה פחות מחוספסת וישר חשדתי כי זה שיר חדש של אחת הלהקות One -Album- Wonder הישראליות התבלינים ונורא שמחתי, ז"א בזמנו לפני 4 שנים הייתי מעריץ מושבע של התבלינים - אלבום + הופעה!

חזרתי לקומונה כששאלת "מה זה השיר החדש הזה?!" עושה שמיניות בראשי עד שהחלטתי לשאול אנשים, לפעמים החוכמה שאנשים יכולים להביא לך, הקידמה (האינטרנט) לא תביא לך בעוד 100 שנים (משפט לחיים או קיטש זול? לשיפוטכם).
למרבה הפלא באמת קיבלתי תוך שניה את התשובה וכי זה עילי בוטנר ופרוייקט חדש שלו בשם "ילדי החוץ" שהם זמרי כוכב נולד (מסתבר) אוהד שרגאי ואדר גולד.

עילי בוטנר למי שפספס הוא אחד הגיטריסטים הכישרוניים בארצנו הקטנה כשעבד עם לא פחות מ:
ריטה, רן דנקר, הפרוייקט של עידן רייכל, עיברי לידר, שמוליק קראוס, אושיק לוי, מוש בן ארי ועוד...

לאחר שנפתרה החידה של זיהוי השיר, אני יכול לפנות את הראש שאלות ותהיות אחרות. אחלה.

** פרט קטן על השיר:
בראיון ציין עילי כי את השיר "תם ולא נשלם" כתב בעצם על מפית בפאב, וואלה, סחטיין עליו.

קונג-פו-גאזי #11

שיר היום הוא של להקה מוערכת נורא לקומץ אנשים שהוא קטן נורא.
זו להקה שהסולן שלה עשה את הדברים הכי גדולים בתוך מסגרת נורא קטנה.
והשיר הוא השיר שפותח את אלבומם האחרון (נכון לכרגע).
שיר היום הוא:
Fugazi - Cashout

אייאן מקיי, סולן ענקית הפאנק Minor Threat (עד פירוקם הסופי ב1983), מקים חברת התקליטים העצמאית-פאנקיסטית Dischord ומנהיג סצינת הפאנק של DC ואידיאולוגיית ה"Straight Edge", מצא את עצמו לאחר פירוק להקתו מפרפר בין פרוייקטים קטנים שבסופו של דבר היו חסרים בדבר, משהו שישמור אותם בחיים יותר מחודש.
אך חברינו לא אמר נואש ופרסם כרזה, קצת תמוהה וגם כנראה לא הכי מובנת, שקראה למוזיקאים שרוצים לעשות מוזיקה ש"תשמע כמו The Stooges עם קצת רגאיי" ליצור איתו קשר לפרוייקט חדש.

לאחר שהצליח ליצור סביבו הרכב, התגבש הפרוייקט הזה ויצר את ההרכב Fugazi שזה קיצור לביטוי ממלחמת ויאטנם שפירושו הוא Fucked Up, Got Ambushed, Zipped In ובתרגום חופשי: "נדפקתי!".

ב87' לאחר שהצליח איאן לגבש סביבו הרכב הלהקה התחילה להופיע ולהקליט חומרים כשכבר ב89' הוציאה סוג-של-אלבום ראשון בשם "13 שירים" שהציב אותה כאחת הלהקות הראשונות בז'אנר חדש שהתפתח באותה תקופה הפוסט-הארדקור פאנק, כשהם משלבים מקצבי דאב ונגיעות של פריטות פ'אנק בתוך הז'אנר הכי כועס שהיה באותה תקופה (כן, תקופה יפה בה לא היה מטאל דארק-בלק-דת'-נורברגי).

הופעותיה של Fugazi היו מיוחדות ולא רק בגלל רמת האנרגיות המטורפות שלהם, אלא בגלל שהם היו בין הראשונים להחליט להקליט את שלל הופעותיהם ולמכור אותם בקסטות ובהמשך גם באינטרנט במחירים זולים ומיוחדים במיוחד למערציהם; דבר שרק לפני 4 שנים רדיוהד החליטו לעשות.
בנוסף מחיר הופעות קטנות היה מיועד לא לעבור את ה5$ בלבד ובמקומות גדולים לא מעבר ל10-15 דולר, סכומים כ"כ נמוכים שזה מפתיע שההופעות שלהם היו ריווחיות, וזה רק בגלל שכל הופעה שלהם, לא משנה איפה, הצליחה למלא את המקום.

כן! #10

* הפוסט הזה הוא השלמה לאתמול ונעשה על ידי סמארטפון.
בגלל כל נסיבות אלו הפוסט יהיה קצר, אך קולע ומרענן עדיין.

שיר אתמול הוא:
Yes - South Side of the Sky

השיר הנפלא הזה הוא השיר החמישי באלבום המופת Fragile של להקת הפרוגרסיב רוק Yes.
הרבה זמן לא שמעתי את האלבום הזה ובשמיעה אתמול נזכרתי כמה אני מתגעגע לקלידים הנפלאים של ריק ווקמן.
אך ככל שצללנו יותר לעומק האלבום שזהו האזור שבו כבר בדר"כ לוחצים על 'פוז' ומחליפים אלבום, נפגשתי שוב עם השיר המדובר ומשהו בו הרגיש לי מוכר-מודרני שכזה, כאילו השיר הזה ניבא לבאות להקה שתיקח את השיר הזה ותהפוך את השיר המיוחד הזה לאבן דרך בעיצוב סגנון הנגינה וה"feel" שלהם.

לאחר דקה נפל לי האסימון, לא אחרת מאשר Jane's Addiction אחת מפורצות הדרך באלטרנטיב רוק של שנות ה80 באמריקה, להקה שספגה מלא ממגוון עולמות - הפרוג, פסיכדליה, מוזיקת עולם ופ'אנק, אך עדיין הצליחה לענות לקטגורית הנותנתים בראש ולחיות עם הגדולים של ה"סקס, סמים ורוק'נ'רול".
כן, אני נורא אוהב את הלהקה.

אומנם לא קראתי מעולם ראיון שמציין איזו השפעה מעניינת שהייתה ליס על ג'יינס אדיקשן, אבל אני מוכן לשים את חיי כי הם בהחלט לא פספסו את השיר כשהם התחילו לנגן.

צדק מוזיקלי #9

עד עתה הבלוג הזה נגע בעיקר בלהקות מוכרות, או אם לדייק יותר, מוכרות למי שאמור להכיר.
עדיין לא הגעתי ללהקת פוסט-רוק-אמביינט משוודיה שהופיעה פעם אחת עם התחת שלי בונצואלה ומאז הוציאה סינגל שאף אחד לא יודע שזה שלה; אולי זה גם לא יקרה בכלל.

למה כל הפתיחה המעיקה הזו?
בשביל להציג את הלהקה הבאה, להקה שלפי הבנתי גם "מי שאמור להכיר" לא באמת מכיר אותה עד הסוף - אולי כי היא ישנה, אולי כי יש בה משהו קצת צורם בהאזנה ראשונה ואולי סתם כי איגי פופ רזה בצורה מעוותת.
הוכחה לזה היא העובדה המצערת שהיא נכנסה להיכל התהילה של הרוק האמריקאי רק בשנת 2010, שזה בעצם 40 שנים אחרי האלבום המופתי שלהם Fun House.
באתי לתקן עוולה, כדי שכל חובבי הרוק יישרו קו עם אחת אגדות הרוק שלמזלנו עדיין חיות, ואפילו הופיעו בארץ לפני מספר שנים - באתי לדרוש צדק מוזיקלי.
אתם יכולים לקרוא להם Iggy Pop and the Stooges, Iggy and Stooges או אפילו סתם The Stoo (טוב את זה כבר סתם המצאתי), אבל The Stooges היא אחת מלהקות הרוק הכי טובות בכל הזמנים!

לפני החפירה - שיר היום:
The Stooges - Fun House

את השם Iggy Pop בוודאי שמעתם; אולם זה בגלל החלק השני של הקריירה שלו, חלק שאותו טיפח בצמוד אליו לא אחר מאשר David Bowie, למעשה בואי לקח תחת חסותו את איגי עוד כשהיה חלק מה"מוקיונים", אי שם לפני אלבומם השלישי והאחרון.

ג'יימס אוסטרבג קיבל את הכינוי שלו "איגי" מכיוון שבילדותו היה חבר בלהקה בשם "האיגואנות".
מי שהדביק לו את הכינוי הזה היו חבריו לגרעין להקות ה"סטוג'ס" והם האחים רון וסקוט אשטון, והשלישיה יחד עם הגיטריסט דייב אלכסנדר הקימו את הסטוג'ס.
סגנון הלהקה נשאב משני מקורות עיקריים, הראשון והמתקשר כ"כ ללהקה הוא סגנונם היחודי של להקת הפרוטו-פאנק הראשונה MC5 שגם הם, כמו הסטוג'ס ממישיגן.
השני הוא המסע של איגי פופ לשיקאגו, שם הוא הבין שהוא רוצה לעשות בלוז תוך כדי שהוא קורא תיגר על הז'אנר עצמו - ליצור משהו חדש לחלוטין.

לאחר שהופיעו יחד עם חבריהם MC5 קיבלו החבר'ה חוזה ונכנסו לאולפן באופן מידי; האגדה אפילו מספרת שאת חצי מאלבומם הראשון The Stooges הקליטה הלהקה בפאקינג-איי יום אחד!
מאז הטור של האלבום ועד עצם היום הזה ידועה הלהקה בסגנון ההופעות הבלתי נשלט שלה, כשאיגי מפזז על הבמה, צורח, קופץ stage dive בלי סוף ואפילו מורח על עצמו חמאת בוטנים על החזה (כןכן).

שנה אחרי החליטה הלהקה באופן נורא מפתיע לסגנונם הבועט, לצרף סקספוניסט לחבורה.
בלי למצמץ אחרי זה הם כבר היו באולפן ב1970 והקליטו את אלבום המופת Fun House, אלבום שכולו אנרגיות, דיסטורשן ופתאום סקסופון!
בעצם הסטוג'ס הגדירו לעצמם כי באלבום הזה הם רוצים לתפוס את האנרגטיות שהם משדרים בהופעה חיה לתוך אלבום סטודיו רגיל ובשביל לחקות את זה על הצד האמיתי ביותר הלהקה הקליטה את עצמה כשהם מסדרים את האולפן כאילו הם בהופעה חיה ואיגי אפילו שר דרך מיקרופון רגיל ולא של סטודיו.
לפי דעתי האלבום הצליח לעשות את זה בגדול.

מאז הסטוג'ס התפרקו פעם אחת לשנה, "התקמבקו" לשנתיים והוציאו את האלבום Raw Power שלצד Kick Out the Jams של MC5, נחשב לאלבום הכי חשוב בפרוטו-פאנק.

אותו שיר ישן.. #8

טוב, זיוני השכל שלי הולכים להיות ארוכים והזמן קצר (ירון בדרך).
שיר היום הוא:
Aerosmith - Same Old Song and Dance

בחיים לא יצא לי לסקר להקה גדולה כמו אירוסמית'.
לא נראה לי ששום ערך בויקיפדיה יכול לתמצת אותה כמו שצריך, או אפילו מישהו שיכול להרחיב עליה בדיוק בצורה מפליאה.
אירוסמית' היא להקת רוק כבד מבוסטון והם כנראה הלהקה הכי אמריקאית לצד ה-Beach Boys (זכו גם לכינוי America's Greatest Rock N Roll Band).
למה אני מתכוון כשאני אומר אמריקאית כלפם? סקס וסמים, גלאם בשיא המשמעות, מלאה בבלוז ועדיין עם דיסטורשן שחבל על האף.

נראה לי שעוד יצא לי לגעת בהם אז הפעם נתמקד בתקופה יותר ספציפית בכרוניקה המעניינת של הלהקה הזו, תקופת האלבום השני Get Your Wings.
רק אם לגעת בקצרה בלהקה הזו, לפי דעתי מה שכל כך יפה בה היא העובדה שהם הצליחו להסתגל בכל תקופה לסגנון הרוק שהמיינסטרים דרש אך עדיין להישאר עם הבונטון שלה - אנחנו אירוסמית' ואנחנו עושים את זה הכי טוב.
בצמיחת ההארד רוק והפיכתו למוזיקה השולטת ב70, דרך הפופ-מטאל של ה80 ובלדות הרוק ב90 - הם היו שם.

אחרי שהוציאו את אלבומם הראשון שנקרא פשוט Aerosmith הלהקה המשיכה במשימתה להכנס לתודעה. האלבום הראשון הניב את אחת מהבלדות הגדולות בכל תולדות הזמנים - Dream On, אולם במכירות ובביקורות לא הצליח במיוחד. לא קטסטרופה, מצד שני גם לא סיבה למימונה.
ב1974 שנה לאחר אלבומם הראשון (באיזה קצב מסחרר הוציאו ענקיות אלבומים פעם, אה?) חזרה אירוסמית' עם אלבומם השני Get Your Wings אלבום שכמו קודמו נורא מחובר לבלוז, אך אפל יותר באווירת השירים.
הוא כולל בתוכו כמה שירים שעד היום, כ40 שנים אחריי, הלהקה מבצעת קבועה בהופעות - ביניהם השיר שלנו.

חוץ מלספק להיטי מעריצים, והצלחה חלקית יותר גדולה בזמן האוויר ברדיו, הצליח האלבום הזה להוות קרש קפיצה לאלבומם הבא של הלהקה - Toys at the Attic, האלבום שיכניס את אירוסמית' לתודעה באופן סופי ויזכה אותה במעמד של להקת רוק מכובדת בזכות עצמה.
האלבום הזה גם היווה עוד אבן יסוד בעולם הלא מוגדר במיוחד בזמנו, דבר שאנו קוראים לו היום "פרוטו-פאנק".

משהו קטן על השיר.
הריף של הבית נכתב ע"י גיטריסט הלהקה, ג'ו פריי, וכשסטיבן טיילר הסולן שמע אותו, הוא פשוט ג'ימג'ם לו את הריף של הפזמון וכך נולד השיר. פשוט כל כך...